Categories
טבע הדברים

טנריף – קרנבל לא רק בברזיל

המאמר לקוח מארכיון האינטרנט, פורסם במקור באתר טבע הדברים, כתב: אריה דהן

הקרנבל של טנריף הוא הגדול והססגוני ביותר בעולם המערבי, והשני בגודלו בעולם אחרי הקרנבל בריו דה ז'נרו.לאלה שמחפשים יעד אטרקטיבי לנסיעה בחורף, שרוצים לרקוד בקרנבל "חם" לצלילי מוסיקה לטינית ובמזג אוויר אביבי, אבל לא משתגעים על טיסות לקצה השני של העולם, הקרנבל בטנריף – הוא המקום.האי טנריף (בספרדית "איסלה דה טנריפה") הוא האי הגדול ביותר (2,034 קמ"ר) בקבוצת האיים הקנריים, השייכים לספרד. האי נמצא באוקיינוס האטלנטי במרחק של כ-120 ק"מ מחופי מרוקו.האיים הקנריים נכבשו על ידי ספרד במאה ה-15, וכיום שורר בהם מיזוג של תרבויות: אנדלוסית, ברברית, פורטוגזית, צרפתית, בריטית, וכמובן זו של בני גואנצ'ה, תושביו הקדומים של האי. פירוש השם המקורי של האי הוא בגואנצ'ית "ההר הלבן", על שם פסגתו המושלגת של הר הטיידה, הנמצא במרכזו של  האי ופסגתו מתנשאת לגובה 3,718 מ'.הקרנבל בטנריף הובא על ידי הכובשים הספרדים במאה ה-15, והפך לחלק בלתי נפרד מחיי המקומיים באי. בזמן שלטונו של פרנקו בספרד נאסר קיומו, אולם בשנת 1970 הוא חזר – ובגדול. האירועים נערכים במשך כשלושה שבועות במקומות שונים ברחבי האי, וכוללים נשפים סוערים, תהלוכות ססגוניות ורעשניות, תחרויות מוסיקה וריקודים והרבה חום אנושי ספרדי. שורשיו של הקרנבל נטועים דווקא בנצרות הקתולית של אירופה, שם היה חלק מהפולחן הכנסייתי. הקרנבל מקדים את הלנט (LENT) – תקופה של צום חלקי (הכולל בין השאר הימנעות מאכילת בשר) שנמשך 40 יום לפני חג הפסחא, ובה אמור כל נוצרי טוב להזדהות עם סבלו של ישו.מקור המילה קרנבל הוא בלטינית –CARNE LEVARIUM  – "לסלק את הבשר", כאשר הרעיון הוא שלפני תקופת הסיגוף צריך לחגוג קצת. למעשה, הקרנבלים קדומים יותר – מקורם בפולחני אביב פגאניים הקשורים להתעוררות הטבע ולידתו מחדש. כשהכנסייה לא הצליחה לדכא את הטקסים הללו, היא פעלה בהתאם לכלל "אם אינך יכול לנצח אותם – הצטרף אליהם", ואימצה אל חיקה את הפולחן, שקיבל מאז את אופיו הנוצרי.כך או כך, עד היום נחגגים הקרנבלים במקומות שונים בעולם ובדרכים שונות. מה שמאפיין את כל הדרכים האלה הוא הפרת הסדר והכללים והיפוך התפקידים. בדרך כלל זה מתבטא בתהלוכות גדולות ומרהיבות, בריקודים, שתייה, אוכל וכמובן – בתחפושות. היפוך התפקידים מבטא את הצורך לקיים מציאות חלופית, הנותנת לגיטימציה להתנהגות השוברת את הנורמות והמוסכמות החברתיות. היציאה מהמסגרת הנורמטיבית נעשית לתקופה מוגדרת מראש, שלאחריה הסדר החברתי-תרבותי הישן מושב על כנו.בסיומם של רוב הקרנבלים עורכים המשתתפים טקסים המייצגים את מותו של הקרנבל, ומסמלים את סיום החגיגות. בחודש פברואר 2009 החלטנו רעייתי ואני לקחת פסק זמן מהקור הגלילי ולצאת לחופשה של שמש, ים וקרנבל "חם" באי טנריף. שמונה שעות וחצי טיסה מנתב"ג, עם חניית ביניים במדריד, הביאו אותנו לאי קסום. אחרי הנחיתה בשדה התעופה הצפוני של האי, הסמוך לעיר הבירה סנטה קרוז, שכרנו רכב ונסענו מרחק חצי שעה לפוארטו דה לה קרוז, העיר השנייה בגודלה באי. שם התאכסנו במלון המשקיף על צוקיו הגבוהים של האי, שגלי האוקיינוס מתנפצים עליהם. בגלל ממדיו הקטנים של האי אפשר לחצות אותו מצפון לדרום בתוך שעה וחצי, וממערב למזרח בחצי שעה.פקידת הקבלה החיננית סיפקה לנו את תכנית אירועי הקרנבל למהלך שבוע השהייה שלנו באי. אחרי התארגנות קצרה יצאנו לסיור בעיר לספוג קצת מהאווירה ולצפות בהכנות של המקומיים לקראת אירועי הקרנבל. המצעד המרכזי בסנטה קרוז החל למחרת היום בשעה 16:00. דאגנו להגיע שעתיים מוקדם יותר לכיכר המרכזית בפלאסה דה אספניה, שממנה החל המצעד, כדי לתפוס מקומות ישיבה בשורה הראשונה, וכמובן לתפוס עמדת צילום קרובה לצועדים. הכיכר הייתה מלאה חוגגים בני כל הגילים, ואף משפחות עם ילדים. עשרות אלפי בני אדם הגיעו בטיסה, בנסיעה ברכב ובמעבורות מהאיים הסמוכים כדי לצפות בצועדים המחופשים.את שמחת החגיגה מרגישים כאשר המשתתפים מתחילים להופיע בתלבושות צבעוניות ומרהיבות שהכינו לקראת המצעד. הם צעדו חבורות חבורות, מסודרות בזו אחר זו, בתלבושות זהות. חבורה גדולה של רקדנים ורקדניות עטורי נוצות, מאחוריהם חבורות מלאכים לבנים ועוד חבורות בתלבושות שונות ומשונות, שאת רובן קשה אפילו להגדיר במילים, אבל אין ספק שמסתתרת מאחוריהן משמעות רבה… ניצלתי את הבלגן ששרר כדי להשתלב בשורות ולצלם את הצועדים המחופשים.בראש כל חבורה צועדת קבוצה של נגנים ומתופפים בכלי הקשה שונים, המכתיבים את הקצב לצעידה ולריקודים. קבוצת הנגנים היא הקטר שמושך את רכבת המחוללים של אותה חבורה הפזורה לעתים על פני קילומטר.
כולם נמצאים בתנועה בלתי פוסקת. ככל שעצמת התופים חזקה יותר, כך הם סוחפים יותר את הקהל. ואז הגיע תורן של הבמות המתנייעות על משאיות שעוצבו לפי נושאים שונים ומגוונים. על הבמות עמדו בחורות חינניות שנופפו בידיהן לקהל, כשהן זזות בקצב המוסיקה.בין הבמות צעדו חבורות מחופשות כשהן שרות ומתנועעות בצורה מסורבלת בתוך התלבושות המסובכות. מדי פעם הופיעו גם רקדנים מקצועיים, בעיקר רקדניות שהזיזו את איבריהן הלא מוצנעים במהירות מדהימה, ובלי ספק גנבו את ההצגה ולא אפשרו לקהל להישאר אדיש. בתוך דקות אחזה בקהל התלהבות, וכולם החלו לשיר ולרקוד עם הצועדים, כשהם זורקים עליהם פיסות נייר צבעוני. כך זה נמשך כמה שעות – עוד ועוד תחפושות ורקדנים שהכניסו אותי ואת אלה שלצדי לאמוק של צילומים. אין גיל לקרנבל. כל מוסד שמכבד את עצמו מוציא תהלוכה משלו: תנועות נוער, בתי ספר, בתי אבות, להקות מחול… כל התארגנות מבורכת, והרחובות נראים כמו בחגיגה אחת גדולה של אושר, שמחה והתמכרות למקצבים המטריפים.
האינטראקציה בין הצועדים לקהל הייתה יוצאת מגדר הרגיל. הצועדים השליכו ממתקים על הקהל, הצטלמו עם התיירים ו"תדלקו" את עצמם ואת אלה שלצדם בכמויות אדירות של אלכוהול, להרבות את השמחה.התהלוכות עברו ברחובותיה של העיר המקושטת באלפי נורות, שלאורכם היו פרוסים דוכני מכירה. מכרו שם מכל הבא ליד: סוגי מאכלים מקומיים כמו הצ'ורוס – מעין חטיפים מטוגנים בשמן ומצופים בשוקולד חם, משקאות קלים וחריפים וכמובן הרבה תחפושות ואביזרים נלווים. בערב הראשון של הקרנבל בחרו ההמונים במעמד ראש העיר את מלכת הקרנבל למשך שבוע.אירוע השיא בקרנבל מתרחש בערב השלישי, שבו מופיע הקהל כולו לבוש בבגדי המין השני. זה נשמע פשוט וקל, אבל בסנטה קרוס, ובעיירות נוספות באי, שם נערך הקרנבל, בחנויות בדים מיוחדות לגברים הוצעו למכירה בדים לשמלות מפוארות לקרנבל, ולנשים הוצעו חליפות ערב מחויטות וגבריות.
בשישי בערב נערכים שני אירועים שמציינים את תחילתן של המסיבות והחגיגות הפרועות ביותר של סוף השבוע – תהלוכת סוסים גדולה ותצוגת מכוניות עתיקות.
הזמנו מראש מקומות לאחד הנשפים הנוצצים בפורטו דה לה קרוס. האולם הכיל כמה מאות מקומות ישיבה סביב שולחנות. על הבמה הופיעו מיטב הלהקות המקצועיות של הקרנבל בתחפושות צבעוניות ונוצצות, כשברקע תאורת לייזר צבעונית וכמובן מוסיקה קצבית. הגענו שעה לפני תחילת המופע לארוחת ערב מלווה בסנגרייה, וברקע הופיעו זמרים מקומיים בליווי הרכבים מוסיקליים מתחלפים.
הנשפים נערכו עד השעות הקטנות של הלילה. הקהל פרש לכמה שעות של מנוחה, כדי לאגור כוחות לקראת החגיגה הבאה. גם אנחנו לקחנו פסק זמן בין האירועים ויצאנו לטיולים בנופים המקסימים של האי והחופים שטופי השמש.את סיומו של הקרנבל של סנטה קרוס מציין טקס קבורת הסרדין, שנערך בכל שנה ביום הרביעי של תחילת הצום. מקורו של הטקס במסורת ספרדית עתיקה שלפיה נהגו לקבור שומן חזיר כסמל לפרדה מהבשר ותחילת צום הלנט. כיום הטקס הוא פרודיה על המסורת, ובמקום שומן חזיר קוברים סרדין. בתהלוכת הקבורה משתתפים מגוון "אבלים", כשהבולטים מביניהם הם גברים לבושים בגדי אבל נשיים, כולל ביריות ורעלות שחורות. הם נושאים את הסרדין על מוט אל מקום קבורתו. למעשה, מדובר בשרפת הבובה של הסרדין, המייצגת את סיום חגיגות הקרנבל ואת הפרדה מהבשר.לאחר הלוויה גודשים תושבי העיר את הכנסיות כדי לבקש מחילה על החטאים שביצעו במהלך הקרנבל, ומיד אחר כך פורשים לבתיהם להשלים את שעות השינה החסרות שצברו במהלך השבוע, בטרם יחזרו לשגרה.

Categories
הודו - אישים

אבהיג'יט באנרג'י ואסתר דופלו זוכי נובל לכלכלה

בעיית העוני ומיתוס הקיבה הריקה

בעיני רבים במערב, עוני הוא כמעט שם נרדף לרעב. ואכן, ההודעה שפרסם ארגון המזון והחקלאות של האו"ם ב־2009, שלפיה יותר ממיליארד בני אדם סובלים מרעב, זכתה להד תקשורתי שכמותו לא הצליחו לעורר כל אומדני הבנק העולמי בדבר מספר העניים המתקיימים על פחות מדולר ליום. אבל האמנם זהו המצב לאשורו? האם יותר ממיליארד בני אדם אכן עולים על יצועם רעבים מדי ליל? במסגרת מחקר נרחב שערכנו כדי לבדוק את השאלה הזו, ביקרנו בכפרים חקלאיים ובפרברי עוני הומי אדם של ערים בכל רחבי העולם – ממרוקו ועד קניה, מאינדונזיה ועד הודו. בכל אותם מקומות אספנו נתונים ושוחחנו עם עניים, שסיפרו לנו מה הם אוכלים ועל מה עוד הם מוציאים את כספם. נוסף על כך, שאבנו ידע ותובנות לרוב ממחקרים שערכו עמיתינו באקדמיה. מה שגילינו הוא שסוגיית הרעב – והבעיה הרחבה יותר של העוני – מורכבות יותר מכל נתון סטטיסטי או תיאוריית־על כזו או אחרת. במציאות, נוכחנו לדעת, אנשים שאין להם די אוכל מעדיפים לפעמים לחסוך כסף לרכישת טלוויזיה; בעולם שבו אנו חיים, יותר כסף אינו מיתרגם בהכרח ליותר מזון, והורדת מחיריהם של מוצרי יסוד כמו אורז גורמת לעתים לאנשים לקנות פחות ופחות מהם. ואולם, למרבה הצער, מומחים לא מעטים מסרבים להישיר מבט אל המציאות. רבים מהם משליכים עדיין את יהבם על פתרונות אידיאולוגיים גורפים, מתקוטטים ביניהם בשאלת המדיניות הראויה שיש לנקוט לנוכח הבעיה, מתווכחים על סוגיית סיוע החוץ ומציעים תשובות אחידות ודוגמטיות, שהקשר בינן ובין העובדות בשטח מועט ביותר. אחד המומחים הללו הוא ג'פרי סאקס, יועץ למזכ"ל האו"ם ומנהל 'מכון כדור הארץ' של אוניברסיטת קולומביה. בספרים שחיבר ובאינספור נאומים והופעות בכלי התקשורת הוא תולה את מצבן העגום של המדינות העניות בנתוניהן הטבעיים: הארצות הללו, הוא טוען, מתבוססות בדלות ואינן יצרניות מפני שהן חמות, לא פוריות, נגועות במלריה ולא פעם חסרות גישה אל הים. כדי להתמודד עם תנאי הפתיחה האלה דרושה השקעה ראשונית רחבת היקף, אלא שאין ביכולתן לשלם עבורה מפני שידן אינה משגת – וכך הן נתונות במה שהכלכלנים מכנים "מלכודת העוני". עד שלא ייעשה מאמץ מרוכז לפתרון הבעיות האלה, לא תצמח לאותן מדינות תועלת כלשהי גם משוק חופשי או ממשטר דמוקרטי. אבל יש גם מומחים אחרים, קולניים לא פחות, המאמינים כי סאקס טועה בכל טענותיו. ויליאם איסטֶרלי, כלכלן רב־השפעה מאוניברסיטת ניו יורק, מותח זה שנים ביקורת נוקבת על תפיסת סיוע החוץ כמנוע לצמיחה כלכלית. הוא שוטח את עמדותיו בספרים כמו "החיפוש החמקמק אחר הצמיחה" ו"משא האדם הלבן: מדוע מאמציו של המערב לסייע לכל השאר הסבו נזק כה רב ותועלת כה מועטה". לעמדתו של איסטרלי הצטרפה גם דַמביסה מוֹיוֹ, כלכלנית מבנק ההשקעות סיוע מת: מדוע הסיוע אינו עובד ומהי הדרך גולדמן סאקס ומן הבנק העולמי, בספרה שניהם יוצאים נגד רעיון הסיוע וטוענים כי הוא מסב 4.הטובה יותר עבור אפריקה יותר נזק מתועלת: הוא מונע מאנשים לחפש פתרונות משל עצמם, מחליש ומשחית את המוסדות המקומיים ויוצר לובי של סוכנויות בינלאומיות המנציח את עצמו. לדבריהם, הפתרון הטוב ביותר למצוקתן של הארצות העניות טמון בעיקרון פשוט אחד: כאשר השווקים חופשיים והתמריצים נכונים, אנשים מסוגלים למצוא דרכים לפתור את בעיותיהם; הם אינם זקוקים לנדבות, לא מגורמים מחוץ למדינה ולא מממשלותיהם שלהם. מבחינה זו, המומחים המציגים גישה פסימית ביחס להשלכות הסיוע מחזיקים דווקא בתפיסה אופטימית בדבר דרך התנהלותו של העולם. מלכודת העוני, לדידו של איסטרלי, אינה קיימת כלל. את המחלוקת הזו אי־אפשר לפתור ברמה התיאורטית. כדי לבדוק אם אכן קיימות מלכודות עוני, ואם כן – היכן הן נמצאות וכיצד אפשר לסייע לנזקקים להיחלץ מהן, נדרשנו לצאת מן המשרד אל העולם האמיתי. תכניות סיוע מסוימות מצליחות יותר מאחרות; כדי לגלות מהן אותן תכניות היה עלינו לעמוד במדויק על טיבן של הבעיות הקונקרטיות הניצבות בפניהן. בשנת 2003 הקמנו – 'המעבדה לפעולה נגד העוני ע"ש עבדול לטיף את הגוף שנקרא לימים ג'מיל'. חלק ניכר ממחקרנו מוקדש לעריכת מבחנים מבוקרים – בדומה לניסויים הנהוגים בתחום הרפואה לבחינת יעילותה של תרופה זו או אחרת – במטרה לבחון מה מועיל ומה אינו מועיל במאבק הממשי נגד העוני. במונחים מעשיים, פירוש הדבר הוא שהיה עלינו להבין איך באמת חיים העניים את חייהם. קחו למשל את פּאק סולהין, החי בכפר קטן במערב האי ג'אווה שבאינדונזיה. הוא הסביר לנו כיצד בדיוק פועלת מלכודת העוני. להוריו הייתה חלקת אדמה, אבל הם גם גידלו שלושה־עשר ילדים; היה עליהם לבנות בתים רבים כל כך לכל הילדים ולמשפחותיהם עד שלא נותרה להם קרקע לעיבוד. פאק סולהין עסק בחקלאות כעובד ארעי והשתכר עשרת אלפים רופי (כשני דולרים) ליום לכל היותר. עלייה במחירי הדשנים והדלק אילצה את האיכרים המקומיים לחסוך בהוצאות. הם החליטו, לדברי סולהין, שלא לקצץ בשכר העבודה, אלא פשוט להפסיק להעסיק פועלים. משום כך, לא עלה בידו לעבוד למחייתו בחקלאות ולו יום אחד בחודשיים שקדמו לפגישתנו ב־2008. הוא היה חלש מכדי לעסוק ברוב המלאכות הפיזיות, חסר ניסיון מכדי לעבוד בעבודות הדורשות מיומנות גבוהה יותר, ומבוגר מכדי לשמש שוליה; איש לא רצה להעסיקו. סולהין, אשתו ושלושת ילדיהם נקטו צעדים דרסטיים כדי לשרוד. אשתו נסעה לג'קרטה, מרחק של כ־130 קילומטרים ממקום מגוריהם, ושם מצאה עבודה כעוזרת בית. אלא שלא די היה בשכרהּ הזעום כדי להאכיל את הילדים. הבכור בן ה־12, שהיה תלמיד טוב, עזב את בית הספר והחל לעבוד כשוליה באתר בנייה. שני הילדים הקטנים נשלחו להתגורר אצל סבם וסבתם. סולהין עצמו התקיים מארבעה קילוגרמים של אורז מסובסד שקיבל מדי שבוע מן השלטונות ומדָגים שדג באגם סמוך. פה ושם סעד אצל אחיו. בשבוע שלפני פגישתנו האחרונה נאלץ להסתפק בשתי ארוחות ביום, ולעתים בארוחה אחת בלבד. לסולהין, כך נראה, לא נותר כל מוצא. הוא ייחס במפורש את מצוקתו למחסור במזון: לטענתו, האיכרים לא רצו להעסיקו משום שחששו כי לא יוכלו לשלם לו מספיק כדי שלא ירעב – ועובד מורעב הרי אינו מועיל במיוחד. הסיפור שלו הוא מקרה קלאסי של מה שמכונה בעולם האקדמי "מלכודת עוני המבוססת על תזונה". הרעיון עצמו פשוט למדי: גוף האדם זקוק למספר מסוים של קלוריות כדי לשרוד; כאשר אדם הוא עני מאוד, כמות המזון שיש ביכולתו לרכוש מספיקה אך בקושי כדי לאפשר לו לשרוד, לעבוד ולהרוויח את הפרוטות הזעומות הדרושות לקניית המזון הזה מלכתחילה. ואולם, כאשר אנשים נעשים עשירים יותר (או עניים פחות) יש באפשרותם לרכוש יותר מזון, וגופם מנתב את הקלוריות הנוספות האלה לצבירת כוח פיזי – כוח שבזכותו הם יכולים לעבוד ולהשתכר הרבה יותר מכפי שנדרש להם כדי לשרוד. כך נוצרת זיקה בין ההכנסה היום ובין ההכנסה מחר: העניים המרודים משתכרים פחות מן הדרוש כדי להיות מסוגלים לעבוד עבודה משמעותית, ואילו אלה שיש להם די מזון יכולים לעבוד אפילו יותר. זוהי, אם כן, מלכודת העוני: העניים מתרוששים, בשעה שהעשירים מתעשרים ואוכלים עוד ועוד – והפער רק הולך וגדל. ההסבר שנתן פאק סולהין להיקלעותו למעגל הרעב היה הגיוני בהחלט, ובכל זאת, משהו בסיפורו הטריד אותנו. סולהין לא חי באזורי הקרבות של סודאן או בחבל ארץ מוכה שיטפונות בבנגלדש. הוא התגורר בכפר בג'אווה המשגשגת – מקום שיש בו שפע של מזון זמין וזול יחסית. כשפגשנו אותו, הוא עדיין אכל מספיק כדי לשרוד. מדוע איש לא היה מוכן להציע לו – תמורת יום עבודה מלא – את התזונה המועטה הנוספת שבכוחה להפוך אותו לאדם יצרני? אם לנסח את השאלה במונחים כלליים יותר: האם מלכודת עוני המבוססת על תזונה היא באמת שורש מצוקתם של רוב העניים? כיצד יכול העולם לסייע להם, אם בכלל? קהילה הבינלאומית השתכנעה, ללא ספק, כי מלכודות העוני קיימות -ה וכי הן הסיבה לכך שמיליוני בני אדם סובלים מרעב. הסעיף הראשון ברשימת "יעדי הפיתוח לאלף השלישי" של האו"ם הוא "לשרש את העוני במדינות רבות, הגדרת העוני עצמו קשורה למזון; הסף 5הקיצוני ואת הרעב". לקביעת קו העוני מחושב מלכתחילה על פי התקציב הנדרש לקניית מספר מסוים של קלוריות, בתוספת כמה הוצאות חיוניות כמו דיור. אדם "עני" מסווג אפוא במקומות רבים כאדם שאין לו די כסף כדי לאכול. אין פלא, אם כן, שמדיניות הסיוע של הרשויות לאוכלוסייה החלשה נשענת על ההנחה כי העניים זקוקים נואשות למזון – וכי הכמות היא שקובעת. סובסידיות למזון נפוצות בכל רחבי המזרח התיכון: בשנת 2008, למשל, הוציאה מצרים 3.8 מיליארדי דולרים – כשני אחוזים מן התוצר המקומי הגולמי שלה – על סובסידיות למזון. אינדונזיה מספקת לתושביה אורז מסובסד, וכך גם מדינות רבות בהודו. במדינת אוריסה, למשל, זכאים העניים לקנות 25 קילו אורז בחודש בעלות של כשני רופי לקילו, שהם פחות מחמישית ממחיר השוק. בימים אלה דן בית הנבחרים ההודי בחוק "הזכות למזון", שיאפשר לאנשים לתבוע את הממשלה לדין אם הם סובלים חרפת רעב. אספקת מזון בדרך כזו, חשוב להבין, כרוכה בקשיים לוגיסטיים עצומים. בהודו, כך מעריכים, יותר ממחצית מכמות החיטה ושליש מן האורז "הולכים לאיבוד" בדרכם אל פיות הנזקקים. מי שתומך בחלוקת מזון ישירה בתנאים כאלה צריך להיות סמוך ובטוח שהעניים זקוקים יותר מכול דווקא לתוספת דגן. אבל אולי העניים, ככלל, אינם אוכלים מעט מדי? אולי הבעיה אינה נעוצה בכמות המזון, אלא בסוגו? אולי המזון שהם אוכלים אינו מזין דיו, ואינו מספק להם את החומרים הנחוצים כדי לתפקד כמבוגרים מצליחים ובריאים? ואולי, בעצם, העניים אינם רעבים, אלא בוחרים להוציא את כספם על דברים אחרים? אם אמנם כך הוא, מומחי פיתוח ומתווי מדיניות ייאלצו לשנות מן הקצה אל הקצה את נקודת מבטם ביחס לרעב, וממשלות וסוכנויות בינלאומיות תצטרכנה להפסיק להזרים כספים לתכניות סיוע כושלות ולהתמקד במציאת דרכים חדשות לשיפור תנאי חייהם של עניי העולם. קחו, לדוגמה, את הודו – אחת החידות הגדולות בעידן הנוכחי של משברי המזון. על פי הדיווח התקשורתי המקובל, התבססות מעמד הביניים בערי הודו מלווה בעלייה מהירה בשיעור הסובלים מסוכרת ומהשמנת יתר. ואולם, כפי שהראו אנגוס דיטון מאוניברסיטת פרינסטון וז'אן ד ז מאוניברסיטת אללהבאד, מה שקרה לתזונה בהודו במהלך רבע המאה האחרון הוא בעצם משהו שונה בתכלית: הסיפור האמיתי איננו התרחבות היקף המותניים של ההודים, אלא דווקא העובדה שהם אוכלים פחות ופחות. למרות צמיחתה הכלכלית המהירה של הארץ, תצרוכת הקלוריות לנפש פחתה; למעשה, צריכת כל הרכיבים התזונתיים, פרט לשומן, הצטמצמה בקרב כל הקבוצות, ובכללן העניים ביותר. על פי ההערכות, הצריכה הקלורית של יותר משלושה רבעים מן האוכלוסייה נמוכה ממה שנחשב בהודו ל"דרישת המינימום" עבור אנשים העוסקים בעבודת כפיים – 2,100 קלוריות באזורים העירוניים ו־2,400 קלוריות באזורים הכפריים. בעלי האמצעים עדיין אוכלים יותר מן העניים, אבל בכל רמות ההכנסה התכווץ נתח התקציב המוקדש למזון, ואנשים צורכים פחות קלוריות. מה קורה פה? הגורם לשינוי איננו ירידה בהכנסה; לכל הדעות, ההודים מרוויחים יותר מאי־פעם. הגורם גם איננו התייקרות המזון – מראשית שנות השמונים ועד 2005 עלות מוצרי המזון דווקא פחתה בהשוואה למחיריהם של מצרכים אחרים, הן בהודו הכפרית והן בהודו העירונית. אמנם מאז 2005 שוב התייקר המזון, אבל ההודים החלו לאכול פחות דווקא בתקופה שבה מחירו היה זול יחסית. נראה אפוא כי העניים – אפילו אותם אנשים שהיו מוגדרים כרעבים על פי אמת המידה התזונתית של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם – אינם רוצים לאכול הרבה יותר גם אם הם יכולים; למעשה, דומה שהם אוכלים פחות. איך אפשר להסביר זאת? ובכן, בתור נקודת מוצא, הבה נניח שהעניים יודעים מה הם עושים. לו אכילה רבה יותר הייתה מגבירה את יצרנותם ומגדילה את הכנסותיהם, ספק אם היו נמנעים ממנה. האם ייתכן אפוא שצריכת כמויות גדולות יותר של מזון אינה תורמת לשיפור הפרודוקטיביות – ובמילים אחרות, שמלכודת העוני המבוססת על תזונה היא מיתוס? החשד כי מלכודת העוני אינה קיימת מתבסס, בין היתר, על העובדה שלרוב בני האדם יש די מזון. העולם שבו אנו חיים כיום מסוגל, באופן תיאורטי, להאכיל כל אדם עלי אדמות. בשנת 1996 העריך ארגון המזון והחקלאות של האו"ם כי די בהיקף ייצור המזון הנוכחי בעולם כדי לספק לפחות 2,700 קלוריות לאדם ביום. הרעב עדיין קיים, אבל הסיבה לכך אינה מחסור אבסולוטי במזון אלא האופן שבו הוא מחולק בינינו. על סמך נתונים מן הפיליפינים חישבנו ומצאנו כי התפריט הזול ביותר המספק 2,400 קלוריות עולה רק כ־21 סנטים לאדם ליום – עלות שגם עניים מרודים יכולים לעמוד בה (קו העוני העולמי נקבע על הכנסה של כדולר ליום). הבעיה היא שתפריט כזה כולל רק בננות וביצים, ואיש לא היה רוצה לאכול מצרכים אלה יום אחר יום. ועם זאת, כל עוד אנשים מוכנים לאכול בננות וביצים בעת הצורך, אנו אמורים למצוא רק מתי מעט הלכודים במעגל העוני בשל תת־תזונה. סקרים שנערכו בהודו תומכים במסקנה זו: שיעור האנשים המדווחים על מחסור במזון צנח בתלילות במרוצת השנים, מ־17 אחוזים ב־1983 לשני אחוזים ב־2004. אם כן, ייתכן שבני אדם אוכלים פחות מפני שהם אינם כה רעבים ככלות הכול. אכן, לא מן הנמנע שהם רעבים פחות אף על פי שהם צורכים כמות קטנה יותר של קלוריות. ייתכן שבזכות השיפור במים ובתנאי התברואה הם אינם מאבדים כמות גדולה של קלוריות כתוצאה מבעיות מעיים וממחלות אחרות, ואפשר שהרעב אינו מציק להם באותה מידה משום שחיי היומיום שלהם כבר אינם כרוכים במאמצים פיזיים ניכרים. בזכות הזמינות של מי שתייה בכפרים, הנשים אינן צריכות עוד לשאת מטען כבד למרחקים ארוכים; השיפור בתחבורה צמצם את ההכרח לנוע ברגל ממקום למקום; ואפילו בכפרים הדלים ביותר נוהגים התושבים לטחון כעת את הקמח במטחנה ידנית במקום לבצע את המלאכה באופן ידני. לדברי דיטון ודרז, שהסתמכו על חישוביה של המועצה ההודית למחקר רפואי, אפשר להסביר את הפחתת הצריכה הקלורית בארץ זו ברבע המאה האחרון בהצטמצמות מספר האנשים העוסקים בעבודה גופנית קשה. ככלל, התיאור המקובל של מלכודת העוני נשען על ההנחה המובלעת שהעניים אוכלים ככל יכולתם. כך הם אמורים לנהוג אם יש סיכוי כלשהו שצריכה מוגברת של מזון תאפשר להם לעסוק בעבודה משמעותית ולהיחלץ באמצעותה מן המצוקה. אלא שרוב בני האדם המתקיימים על פחות מדולר ליום אינם מתנהגים כמי שגוועים ברעב. לו זה היה מצבם, היו משקיעים בוודאי כל פרוטה זמינה בקניית קלוריות נוספות. אבל הם אינם עושים זאת: מנתונים שאספנו ב־18 מדינות עולה שעניי הכפרים מקצים בין 36 ל־79 אחוזים מהוצאותיהם לצריכת מזון, ועניי הערים – בין 53 ל־74 אחוזים. שארית כספם, מתברר, אינה מוקדשת דווקא לצרכים חיוניים אחרים: באודייפור שבהודו, למשל, יכול משק בית עני טיפוסי להגדיל את הוצאותיו על קניית מזון בשלושים אחוזים לערך אם יוותר כליל על אלכוהול, טבק וחגיגות. דומה שבפני העניים ניצבות כמה אפשרויות, והם אינם בוחרים להקדיש את כל משאביהם לאכילה. מעניינת לא פחות העובדה שגם הכסף המופנה לרכישת מזון אינו משמש למִקסום צריכת הקלוריות או המינרלים החיוניים. מחקרים מלמדים שעניים מרודים הזוכים סוף־סוף להזדמנות להוציא מעט יותר על השבעת רעבונם, מעדיפים להשקיע את כספם בקניית מזון טעים ויקר במקום בצריכת קלוריות רבות ככל האפשר. במחקר שנערך בשני אזורים בסין, הציעו החוקרים למשקי בית עניים שנבחרו באקראי סובסידיה גדולה על מחיר המזון הבסיסי (אטריות חיטה באזור אחד, אורז באזור האחר). בדרך כלל אנו נוטים להניח שהוזלתו של מוצר מסוים תניע את הצרכנים לרכוש כמויות גדולות יותר ממנו. אלא שכאן קרה ההפך. משקי הבית שזכו באפשרות לרכוש אורז או חיטה במחיר מסובסד צרכו עתה פחות מן המזונות האלה ואכלו יותר שרימפס ובשר. אף על פי שכוח הקנייה של אותם משקי בית עלה, צריכת הקלוריות שלהם לא גדלה – ואולי אף הצטמצמה. יתר על כן, גם איכות תזונתם לא השתפרה בשום מובן. איך אפשר להסביר את הבחירה הצרכנית הזו? התשובה המתקבלת על הדעת היא שהאורז ואטריות החיטה היו אמנם זולים, אך לא טעימים במיוחד. לפיכך, כאשר חשו האנשים שיש ביכולתם להוציא יותר כסף על מזון, הם העדיפו לצרוך פחות מן המאכלים האלה. מתברר שבקרב משקי הבית העירוניים העניים מאוד, לפחות, צריכת אוכל טעים יותר זוכה לעדיפות על פני צבירת קלוריות רבות יותר. ככל הנראה, עניים רבים אכן צורכים פחות קלוריות מכפי שאנו – או ארגון המזון והחקלאות – סבורים שראוי להם לצרוך. אבל דומה שאין זה משום שהם תקועים במצב של חוסר ברירה; אדרבה, הם אינם רעבים מספיק כדי לנצל כל הזדמנות לאכול יותר. ייתכן, אם כן, כי בסופו של דבר אין מיליארד בני אדם רעבים בעולם. כל האמור לעיל אין כדי לומר שרעיון מלכודת העוני התזונתית מבוססב על היגיון פגום מיסודו. הקשר בין תזונה טובה יותר ובין שגשוג אנושי הוכח לא אחת לאורך ההיסטוריה, ואפשר שלא איבד מתוקפו גם היום. רוברט פוגל, היסטוריון של הכלכלה וזוכה פרס נובל, חישב ומצא כי ייצור המזון באירופה בימי הביניים ובתקופת הרנסנס לא הניב די קלוריות לקיומה של אוכלוסייה עובדת שלמה. הדבר עשוי להסביר את מספרם הרב כל כך של הקבצנים – היו אלה אנשים שפשוט לא היו בכוחם לעבוד בשום עבודה. ההכרח להשיג מזון לצורכי הישרדות גרידא הניע כנראה את בני האדם לנקוט צעדים קיצוניים למדי. בעידן הקרח הקטן (שנמשך מאמצע המאה הארבע־עשרה ועד תחילת המאה התשע־עשרה) סבלה אירופה מיבולים כושלים ומדגה דלה; שלא במקרה, באותה תקופה פשטה בה גם מגיפה של ציד מכשפות. גם היום מתרחשים בטנזניה מעשי רצח רבים על רקע דומה כל אימת שבצורת תוקפת את הארץ; מתברר שזוהי דרך נוחה להיפטר מפיות נוספים שצריך להאכיל בתקופות שבהן המשאבים מצומצמים מאוד. משפחות מגלות פתאום שאישה מבוגרת החיה אתם (בדרך כלל הסבתא) היא מכשפה, והיא מגורשת או נרצחת בידי תושבי הכפר האחרים. אבל העולם שבו אנו חיים כיום עשיר ברובו מכדי שמחסור זמני במזון ימלא תפקיד משמעותי בהנצחת העוני. את המצוקה שהוא חווה אי־אפשר להבין רק על רקע אסונות טבע, קטסטרופות מעשה אדם או התפרצויות קשות של רעב, המביאות למותם או להיחלשותם של מיליונים. כפי שהראה חתן פרס נובל אמרטיה סֶן, רוב מקרי הרעב בזמננו הם פרי התנהלות שלטונית קלוקלת. כישלונות מוסדיים מביאים לחלוקה כושלת של מזון זמין; לעתים המזון הזה

נצבר ומאוחסן אף שתושביו של מקום אחר זקוקים לו נואשות. בניסוחו של סֶן, "רעב של ממש מעולם לא פקד מדינה עצמאית, בעלת משטר דמוקרטי, שיש בה עיתונות חופשית יחסית".6 ובכן, האם נסתפק בכך? האם נוכל להניח שהעניים אוכלים מעט, אבל אוכלים די צורכם? גם זה אינו נראה סביר. ההודים מעדיפים אולי לקנות מצרכים אחרים מלבד מזון ככל שהם מתעשרים, אבל הם וילדיהם בהחלט אינם ניזונים היטב על פי כל מדד אובייקטיבי. האנמיה משתוללת בקרבם; אינדקס מסת הגוף שלהם הוא בין הנמוכים בעולם; כמעט מחצית מן הילדים עד גיל חמש נמוכים מכפי גילם, וחמישית מהם כחושים כל כך עד שהם תשושים. ויש לכך, כמובן, השלכות. ראיות רבות מלמדות שילדים הסובלים מתזונה לקויה נוטים להצליח פחות בבגרותם. ילדים קנייתים שקיבלו כדורים נגד תולעים במשך שנתיים למדו שנים רבות יותר והרוויחו כבוגרים צעירים משכורות גבוהות יותר מילדים שקיבלו כדורים נגד תולעים במשך שנה אחת בלבד. התולעים, המתחרות עם הילד על החומרים המזינים, תורמות בכך לאנמיה ולתת־תזונה. יתר על כן, התזונה הלקויה מתחילה לתת את אותותיה בעובר עוד לפני הלידה. מחקר שנערך בטנזניה מספק לנו דוגמה אחת מני רבות: ילדים שאמותיהם קיבלו כמות מספקת של יוד במהלך הריונן חבשו את ספסל הלימודים למשך פרק זמן ארוך יותר בארבעה עד שישה חודשים בהשוואה לילדים אחרים שאמותיהם לא קיבלו טיפול דומה כשנשאו אותם ברחמן. זהו יתרון ניכר, בהתחשב בעובדה שרוב הילדים האלה ישלימו בסך הכול ארבע או חמש שנות לימוד. מן המחקר עולה שהקפדה על מתן טיפול ביוד לנשים בהיריון עשויה להביא לעלייה של 7.5 אחוזים בהיקף החינוך שלו זוכים הילדים במרכז אפריקה ובדרומה. לחינוך כזה, בתורו, השפעה ניכרת על היצרנות לכל אורך החיים. תזונה טובה יותר חשובה גם למבוגרים. במחקר שנערך באינדונזיה בדקו החוקרים את ההשפעה של הגברת צריכת הברזל – יסוד כימי חשוב המונע אנמיה. הם גילו כי תוספת ברזל אפשרה לגברים לעבוד קשה יותר והגדילה במידה משמעותית את הכנסתם. אספקה שנתית של רוטב דגים מועשר בברזל עולה כשישה דולרים (במטבע מקומי), ועבור גבר שאינו שכיר, הגידול השנתי בהכנסות הסתכם בכמעט ארבעים דולרים – השקעה מצוינת. אם התועלת ברורה כל כך, מדוע אין העניים אוכלים טוב יותר? אכילה נכונה אינה מוכרחה לעלות הון. רוב האמהות יכולות בוודאי להרשות לעצמן מלח עשיר ביוד, שהוא כיום מצרך נפוץ באזורים רבים בעולם, או מנה אחת של יוד פעם בשנתיים (במחיר 51 סנטים למנה). משקי בית עניים יכולים להשיג בקלות קלוריות רבות יותר וחומרים מזינים אחרים אם יוציאו פחות כסף על דגנים יקרים (כמו אורז וחיטה), על סוכר ועל מזונות מעובדים, ויותר על ירקות ועל דגנים מלאים. ברם, כאשר פנה הארגון הלא ממשלתי שניהל את תכנית התילוע בבתי הספר בקניה אל הורי התלמידים וביקש מהם לשלם סנטים ספורים עבור הטיפול בילדיהם, הגיבו כמעט כולם בסירוב, ובכך שללו מצאצאיהם את האפשרות להרוויח מאות דולרים נוספים במהלך חייהם. מדוע? ומדוע הפועלים האינדונזים האנמיים אינם קונים מיוזמתם רוטב דגים מועשר ביוד? הסבר אפשרי אחד הוא שהם בוודאי אינם מאמינים שזה ישנה משהו – מעבידיהם אולי לא יבינו שהם נעשו יצרניים יותר (לאמיתו של דבר, רק בקרב הפועלים העצמאיים באינדונזיה אמנם נרשמה עלייה בהכנסות). ואולם, אין בכך כדי להסביר מדוע השימוש במלח מועשר ביוד, שהוא כיום מצרך זמין בכל כפר, אינו רווח בקרב כל הנשים ההרות בהודו. אפשרות אחרת היא מחסור במידע; רבים, גם בארצות־הברית, אינם מודעים לתועלת שתצמח להם ולילדיהם מתזונה טובה יותר. זאת ועוד, אנשים נוטים לחשוד בזרים האומרים להם שעליהם לשנות את תזונתם. בשנים 1967-1966 חלה עלייה תלולה במחירי האורז במערב בנגל; השר הראשי הציע לציבור לאכול פחות אורז ולצרוך יותר ירקות, בטענה שהדבר ייטיב עם בריאותם ועם כיסם גם יחד. הדברים הציתו גל של זעם ומחאה, והשר הראשי נתקל במפגינים שנשאו זרי ירקות בכל אשר הלך. אחת הבעיות היא שלא די בניסיון האישי כדי ללמד את הציבור על ערכם של חומרים מזינים. היוד עשוי אולי להפוך את ילדיך לחכמים יותר, אבל ההבדל שיחולל לא יהיה דרמטי, וברוב המקרים השפעתו לא תורגש אלא במבט לאחור, כעבור שנים רבות. הברזל עשוי אולי לחזק את האדם, אבל מי שנוטל אותו אינו הופך בבת אחת לחסון ואיתן כסלע. יתר על כן, עובד עצמאי המרוויח ארבעים דולרים נוספים בשנה עשוי שלא להבחין בכך כלל, עקב העליות והירידות בהכנסתו השבועית. אין פלא אפוא שהעניים בוחרים את מזונותיהם לאו דווקא על פי מחירם תיאר ג'ורג' אורוול הדרך לרציף ויגן וערכם התזונתי, אלא על פי טעמם. בספרו בעין חדה את חייהם של הפועלים הבריטים העניים:

הבסיס לתזונתם הוא אפוא לחם לבן ומרגרינה, בשר משומר, תה ממותק ותפוחי אדמה – תזונה מחרידה. האם לא מוטב היה להם להוציא יותר על מאכלים בריאים כמו תפוזים ולחם מלא, ואפילו, כמו כותב המכתב , לחסוך בדלק ולאכול את הגזר שלהם לא מבושל? כן,New Statesman ל־ מוטב היה להם לעשות זאת, אבל העניין הוא ששום אדם מן השורה לא יעשה דבר כזה. האדם מן השורה יעדיף לרעוב מלחיות על לחם שחור וגזר נא. והרעה החולה המיוחדת לענייננו היא שככל שמעוטות הפרוטות בכיסך, כן אתה נוטה פחות להוציאן על אוכל בריא. מיליונר עשוי להתענג על ארוחת בוקר של מיץ תפוזים וקרקרים; לא כן המובטל… כשאתה מובטל… אינך רוצה לאכול אוכל בריא ומשעמם. אתה רוצה משהו קצת יותר "טעים". תמיד יימצא משהו נעים וזול שיפתה אותך.

העניים מתנגדים לא פעם לתכניות הנפלאות שאנו רוקחים עבורם, פשוט מפני שהם אינם מאמינים בכוחן וביעילותן – לפחות לא במידה שלה אנו טוענים. ולא זו בלבד: דברים אחרים עשויים להיתפס בעיניהם כחשובים אף יותר ממזון. העניים בעולם המתפתח מבזבזים סכומים נכבדים על חתונות, על נדוניות ועל טקסי הטבלה. כאשר המנהג הרווח בקהילה תובע מהם להשקיע כסף רב באירועים כאלה, איש אינו רוצה להתבזות. משפחות עניות רבות בדרום אפריקה מוציאות סכומי עתק על לוויות, ולאחר מכן נאלצות לקצץ בצריכת המזון במשך חודשים ארוכים. ואל לנו לזלזל גם בכוחו של השיעמום. החיים בכפר עשויים להיות חד־ גוניים למדי. אין שם קולנוע או מופעי בידור, וגם העבודה הזמינה מועטת למדי. אוצ'ה מובארבק ושניים משכניו, שאותם פגשנו באזור כפרי עני במרוקו, סיפרו לנו כי באותה שנה עבדו כשבעים יום בחקלאות וכשלושים יום בבניין. בשאר הימים טיפלו בחיות המשק שלהם והמתינו לעבודות אחרות. שלושתם התגוררו בבתים קטנים, ללא מים זורמים ובלי תנאים סניטריים מינימליים. הם התקשו לממן השכלה לילדיהם. אבל בביתו של כל אחד מהם היו טלוויזיה, אנטנה פרבולית, מכשיר די־וי־די וטלפון סלולרי. גם אורוול הבחין בדבר דומה כשתיאר את חייהן של משפחות עניות בזמן המשבר הכלכלי הגדול:

במקום להתקומם נגד מר גורלן הן מנמיכות את אמות המידה שלהן כדי שהדברים יהיו נסבלים. אבל הן אינן מנמיכות את אמות המידה שלהן באמצעות ביטול המותרות והתמקדות בצרכים החיוניים; אדרבה, בדרך כלל הן עושות את ההפך הגמור – בדרך הטבעית יותר, אם חושבים על כך. זו הסיבה לכך שדווקא בעשור של משבר כלכלי חסר תקדים גדלה הצריכה של

8כל המותרות הזולים.

ה"פינוקים" האלה אינם רכישות אימפולסיביות שמבצעים אנשים אשר אינם חושבים די הצורך על מעשיהם. אוצ'ה מובארבק לא קנה את הטלוויזיה שלו באשראי – הוא חסך את כספו במשך חודשים רבים וקיבץ פרוטה לפרוטה, בדיוק כמו אותה אֵם בהודו המתכוננת לחתונת בתה הצעירה כשהיא קונה תכשיט קטן פה וכלי מנירוסטה שם. לא פעם אנו רואים את עולם העניים כארץ של הזדמנויות מוחמצות, ותוהים מדוע אין הם משקיעים את משאביהם המוגבלים במה שעשוי לשפר באמת את חייהם. אבל ייתכן מאוד שהעניים ספקניים הרבה יותר לגבי ההזדמנויות הנקרות בדרכם והאפשרות לשינוי משמעותי כלשהו בחייהם. לעתים נראה כאילו הם סבורים שכל שינוי בעל ערך, שכדאי להקריב למענו, פשוט ייקח זמן רב מדי. כנראה שזו הסיבה להתמקדותם בכאן ועכשיו, להתעקשותם לחיות חיים נעימים ככל האפשר ולחגוג כאשר האירוע מחייב זאת. שאלנו את אוצ'ה מובארבק מה היה עושה אילו היה לו יותר כסף. הוא אמר שהיה קונה יותר אוכל. ואז שאלנו אותו מה היה עושה אילו היה לו עוד יותר כסף. הוא אמר שהיה קונה אוכל טעים יותר. התחלנו לחוש צער עליו ועל משפחתו, אלא שאז הבחנו בטלוויזיה ובגאדג'טים אלקטרוניים אחרים. מדוע קנה את כל הדברים האלה אם חש שלמשפחתו אין די אוכל? הוא צחק ואמר: "אה, אבל טלוויזיה חשובה יותר מאוכל!"

אבהיג'יט באנרג'י ואסתר דופלו מנהלים את 'המעבדה לפעולה נגד העוני ע"ש עבדול לטיף'. המאמר פורסם לראשונה בכתב העת ג'מיל במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ( ,www.foreignpolicy.com בגיליון מאי-יוני 2011. תורגם באישור כתב העת, Foreign Policy .© The Washington Post

הערות

World Food Programme, “Number Of World’s HungryTops A Billion,” June 19, 2009, 1.

.www.wfp.org/stories/number-world-hungry-tops-billion .William R. Easterly, e Elusive Quest for Growth (Cambridge: MIT, 2001) 2.

William R. Easterly, e White Man’s Burden: Why the West’s Efforts to Aid the Rest Have 3.

.Done So Much Ill and So Little Good (New York: Penguin, 2006)

Dambisa Moyo, Dead Aid: Why Aid Is Not Working and How ere Is a Better Way for 4.

.Africa (New York: Farrar, Straus and Giroux, 2009)

United Nations Millennium Development Goals, www.un.org/millenniumgoals/ 5.

.poverty.shtml

Amartya Sen, “What’s the Point of Press Freedom?” World Association of Newspapers, 6.

.May 3, 2004, www.wan-press.org/article3881.html

George Orwell, e Road to Wigan Pier (Oxford: Benediction Classics, 2007), p. 58 7.

).הדרך לרציף ויגן (להלן , עמ' 53.הדרך לרציף ויגן 8. אורוול,

Categories
הודו - אישים

דיפיקה פדוקון שחקנית הודית

דיפיקה פדוקון שחקנית הודית
דיפיקה פדוקון

דיפיקה פדוקון היא שחקנית ומפיקה בקולנוע ההודי. בין השחקניות המרוויחות ביותר בהודו, זוכת פרסים רבים ובכללם 3 זכיות בפרסים של מגזין פילמפייר, האוסקר הבוליוודי.
בשנת 2018 נבחרה על ידי מגזין טיים לאחת מ-100 האנשים המשפיעים ביותר.

ביוגרפיה

אביה, פראקאש פדוקון, היה שחקן בדמינטון, אלוף העולם לשנת 1980. היא נולדה בקופנהגן, בירת דנמרק. גדלה בעיר בנגלור. בצעירותה שיחקה בדמינטון ברמה הלאומית, אך עזבה את הספורט לטובת דוגמנות. בעקבות קריירת הדוגמנות קיבלה הצעות לשחק בסרטים וכיכבה בסרט בשפה ההודית קאנדה בשנת 2006. הסרט הבא שלה, Om Shanti Om זיכה אותה בפרס הופעת הבכורה הנשית הטובה ביותר של פילמפייר.

הסרט קוקטייל משנת 2012 היווה נקודת מפנה בקריירה שלה, בעקבותיו הפכה לשחקנית מצליחה. בנוסף על הסרטים הבוליוודיים שיחקה ב-2017 בסרט ההוליוודי XXX: Return of Xander Cage.

בשנת 2019 הקימה חברת הפקות משל עצמה, קה הפקות.

פדוקון היא יושבת ראש האקדמיה לוידאו של מומביי, מייסדת עמותת "לחיות לאהוב לצחוק" המקדמת מודעות לבריאות הנפש בהודו.

בשנת 2014 הדיחה את קתרינה קאיף מהמקום הראשון ברשימת הנשים הסקסיות של מגזין FHM.

פילמוגרפיה

סרטשנהתפקידבמאיהערות
Aishwarya2006AishwaryaIndrajit Lankeshסרט בשפה קנאדה
Om Shanti Om2007Shantipriya / SandyFarah KhanFilmfare Award for Best Female Debut
Bachna Ae Haseeno2008Gayatri JakharSiddharth Anand
Chandni Chowk to China2009Sakhi /
Suzy[a]
Nikhil Advani
Billu2009HerselfPriyadarshanהופעה מיוחדת בשיר "Love Mera Hit Hit"
Love Aaj Kal2009Meera PanditImtiaz AliNominated—Filmfare Award for Best Actress
Main Aurr Mrs Khanna2009RainaPrem SoniSpecial appearance
Karthik Calling Karthik2010Shonali MukherjeeVijay Lalwani
Housefull2010Saundarya Rao /
Sandy
Sajid Khan
Lafangey Parindey2010Pinky PalkarPradeep Sarkar
Break Ke Baad2010Aaliya KhanDanish Aslam
Khelein Hum Jee Jaan Sey2010Kalpana DattaAshutosh Gowariker
Dum Maaro Dum2011Rohan SippySpecial appearance in song "Dum Maro Dum"
Aarakshan2011Poorvi AnandPrakash Jha
Desi Boyz2011Radhika AwasthiRohit Dhawan
Cocktail2012Veronica MalaneyHomi AdajaniaNominated—Filmfare Award for Best Actress
Race 22013Alina MalikAbbas–Mustan
Bombay Talkies2013HerselfMultiple[b]Special appearance in song "Apna Bombay Talkies"
Yeh Jawaani Hai Deewani2013Naina TalwarAyan Mukerji
Chennai Express2013Meenalochani
Azhagusundaram
Rohit ShettyNominated—Filmfare Award for Best Actress
Goliyon Ki Raasleela Ram-Leela2013Leela SaneraSanjay Leela BhansaliFilmfare Award for Best Actress
Kochadaiiyaan2014Vadhana DeviSoundarya RajinikanthTamil film
Animated film
Finding Fanny2014Angelina 'Angie' EucharisticaHomi AdajaniaEnglish language film
Happy New Year2014Mohini JoshiFarah Khan
My Choice2015HerselfHomi AdajaniaShort film
Piku2015Piku BanerjeeShoojit SircarFilmfare Award for Best Actress
Tamasha2015Tara MaheshwariImtiaz Ali
Bajirao Mastani2015MastaniSanjay Leela BhansaliNominated—Filmfare Award for Best Actress
xXx: Return of Xander Cage2017Serena UngerD. J. CarusoAmerican film
Raabta2017Dinesh VijanSpecial appearance in song "Raabta"
Padmaavat2018Rani PadmavatiSanjay Leela BhansaliNominated—Filmfare Award for Best Actress
Zero2018HerselfAanand L. RaiSpecial appearance
Chhapaak 2020MaltiMeghna GulzarPost-production; also producer
83 2020Romi BhatiaKabir KhanFilming; also producer
Categories
הודו - אישים

קתרינה קאיף שחקנית הודית

קתרינה קאיף ב-2019

השחקנית הבוליוודית קתרינה/קטרינה קאיף היא שחקנית הודית המשחקת בסרטי בוליווד רבים ונחשבת לאחת השחקניות המרוויחות ביותר.
נולדה ב-16.7.83 בהונג קונג ועברה עם משפחתה ללונדון. החלה לדגמן בהיותה נערה. באחת מתצוגות האופנה בלונדון הבחין בה הבמאי הבוליוודי קייזאד גוסטד (Kaizad Gustad) וליהק אותה לסרטו הכושל "בום" (2003). בזמן הצילומים של הסרט בהודו היא דיגמנה בהודו והחלה להצליח בדוגמנות בהודו אך במאי סרטים היססו ללהק אותה עקב העדר שליטה בשפה ההינדית. ב-2004 שיחקה בסרט Malliswari, קומדיה רומנטית בשפה ההודית "טלוגו". בעקבות הסרט כיכבה בקומדיות רומנטיות בוליוודיות נוספות שהיו לשוברי קופות. ב-2009 כיכבה בדרמה New York העוסקת בהשלכות פיגוע הטרור במגדלי התאומים ועל תפקיד זה הייתה מועמדת לפרס השחקנית הטובה ביותר של מגזין פילמפייר. מועמדות נוספת לפרס זה קיבלה על תפקידה בסרט Mere Brother Ki Dulhan משנת 2011.

סרט הדרמה התקופתי בהרט (2019), בכיכובה של קאיף, גרף 46 מיליון דולר ברחבי העולם והיה לאחת ההצלחות הקופתיות הגדולות של בוליווד.

פילמוגרפיה של קתרינה קאיף

סרטשנהתפקידבמאיהערות
Boom2003Rina Kaif/Popdi ChinchpokliKaizad Gustad
Malliswari2004MalliswariK. Vijaya Bhaskarסרט בשפה טלוגו
Sarkar2005PoojaRam Gopal Varma
Maine Pyaar Kyun Kiya?2005SoniaDavid Dhawan
Allari Pidugu2005SwatiJayanth C. Paranjeeסרט בשפה טלוגו
Humko Deewana Kar Gaye2006Jia S.YashvardhanRaj Kanwar
Balram vs. Tharadas2006Supriya MenonI. V. SasiMalayalam film
Namastey London2007Jasmeet "Jazz" Malhotra SinghVipul Amrutlal Shah
Apne2007NandiniAnil Sharma
Partner2007Priya JaisinghDavid Dhawan
Welcome2007Sanjana Shankar ShettyAnees Bazmee
Race2008SophiaAbbas-Mustan
Singh Is Kinng2008Sonia SinghAnees Bazmee
Hello2008StorytellerAtul Agnihotriהופעת קמע
Yuvvraaj2008Anushka BantonSubhash Ghai
New York2009Maya ShaikhKabir KhanNominated—Filmfare Award for Best Actress
Blue2009Nikita "Nikki" MalhotraAnthony D'Souzaהופעת קמע
Ajab Prem Ki Ghazab Kahani2009Jennifer "Jenny" PintoRajkumar Santoshi
De Dana Dan2009Anjali KakkadPriyadarshan
Raajneeti2010Indu PratapPrakash Jha
Tees Maar Khan2010Anya KhanFarah Khan
Zindagi Na Milegi Dobara2011LailaZoya Akhtar
Bodyguard2011HerselfSiddiqueSpecial appearance in the song "Bodyguard"
Mere Brother Ki Dulhan2011Dimple DixitAli Abbas ZafarNominated—Filmfare Award for Best Actress
Agneepath2012Chikni ChameliKaran MalhotraSpecial appearance in the song "Chikni Chameli"
Ek Tha Tiger2012Zoya "Zee" HumainiKabir Khan
Jab Tak Hai Jaan2012Meera ThaparYash Chopra
Main Krishna Hoon2013HerselfRajiv S. Ruiaהופעת קמע
Bombay Talkies2013HerselfZoya Akhtar[a]Special appearance in segment "Sheila Ki Jawani"
Dhoom 32013AaliyaVijay Krishna Acharya
Bang Bang!2014Harleen SahniSiddharth Anand
Phantom2015Nawaz MistryKabir Khan
Fitoor2016Firdaus Jaan NaqviAbhishek Kapoor
Baar Baar Dekho2016Diya VarmaNitya Mehra
Jagga Jasoos2017Shruti SenguptaAnurag Basu
Tiger Zinda Hai2017ZoyaAli Abbas Zafar
Welcome to New York2018Katrina KaifChakri Toletiהופעת קמע
Thugs of Hindostan2018Suraiyya JaanVijay Krishna Acharya
Zero2018Babita KumariAnand L. RaiNominated—Filmfare Award for Best Supporting Actress
Bharat2019Kumud RainaAli Abbas Zafar
Sooryavanshi2020AditiRohit Shettyפוסט פרודקשן

Categories
ספרד

ולבה – עיר בדרום ספרד

העיר ולבה או הואלבה (Huelva) נמצאת בדרום מערב ספרד.

בעיר גרים כ-150 אלף תושבים.

העיר שוכנת על חופי מפרץ קדיס המשתרע בין פורטוגל וגיברלטר.

העיר היא ביתה של קבוצת הכדורגל הוותיקה ביותר בספרד, רקראטיבו ולבה, שהוקמה ב-1889.

מיקום העיר ולבה במפת ספרד
מיקום העיר ולבה במפת ספרד

היסטוריה של ולבה

ההתיישבות באזור החלה סביב 1250 לפני הספירה, כאשר התיישבות קבע של פיניקים החלה במאה התשיעית לפני הספירה.

בעיר נמצאו שרידים מההתיישבות הרומית, כולל מטבעה עם מטבעות רבים המכילים את שם העיר הרומית אונובה (Onuba). גלגל עץ גדול ששימש במכרה נחושת מהתקופה הרומית נתרם למוזיאון הבריטי.

בשנת 712 נכבשה העיר על ידי מוסא בן נציר כחלק מהכיבוש המוסלמי של ספרד שהחל שנה קודם. הערבים קראו לעיר ואלבה (Walbah).

במהלך מלחמת העולם השנייה העיר שימשה לפעילות ריגול של בריטים וגרמנים, בין היתר גופה עם מסמכים מזויפים הוטלה על חוף ולבה על ידי הבריטים, מבצע שכונה "מבצע קציצה".

תחבורה בעיר

בעיר פועלת חברת האוטובוסים גרופו דמס. מסילת הרכבת אינה מרכזית כפי שהייתה בעבר ומהווה נתיב תחבורה זניח. הנמל הוא נתיב תחבורה חשוב, וניתן להפליג ממנו על בסיס שבועי לערים לאס פאלמס דה גראן קנריה וארסיפה שבאיים הקנריים. אין בעיר שדה תעופה, שדות התעופה הקרובים הם פארו במרחק 93 ק"מ וסביל במרחק 95 ק"מ.

תיירות

האקלים בעיר ים תיכוני, חורף קצר ורטוב וקיץ ארוך, חם ויבש.
העיר ומספר ערים סמוכות מכונות "ערי קולומבוס", בהן עבר כריסטופר קולומבוס בחיפושיו אחר מימון להפלגה הידועה שלו. בין היתר פגישתו במנזר רבידה שהובילה אותו לאיזבלה מלכת קסטיליה, שמימנה את מסעותיו. לזכר המאורע הוצב בעיר פסל מונומנטלי בגובה 37 מטרים.

פסל בגובה 37 מטר הוצב לכבוד קולומבוס בעיר
כריסטופר קולומבוס במנזר רבידה
פגישתו של כריסטופר קולומבוס במנזר רבידה הסמוך לעיר הואלבה

מקורות: ויקיפדיה האנגלית