Categories
Uncategorized

פינק פלויד – מומה

מבוסס על עותק שנמצא פה

חברי הלהקה: סיד בארט – גיטרה,זמר, רוג'ר ווטרס – בס,זמר, ניק מייסון – תופים, ריצ'ארד רייט – קלידים, דייוויד גילמור – גיטרה

כאחת הלהקות הבריטיות החשובות והמשפיעות ביותר על עולם הרוק שבין סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-80, כבשה פינק פלויד את העולם בצליל הקוסמי החדשני שיצרה, ובהופעותיה המפתיעות, בהן נעשה שמוש חסר תקדים באפקטים של תאורה וסאונד. אלבומה The Dark Side of the Moon נחשב לאבן דרך בתולדות הרוק המתקדם בפרט והרוק בכלל. לצד פריצת הדרך שהשיגה בהפקה המהוקצעת ובאיכות הצליל והשירה שהופיעו באלבום, הציבה החדשנות שלה בתחום ההופעות החיות אתגר חדש ללהקות הרוק של התקופה. יש הרואים בתוכן החדש שיצקה הלהקה לרוק הפרוגרסיבי את ההשראה הראשונית לסגנון האמביינט של שנות ה-80. גם אלבומה The Wall נחשב לפורץ דרך, והצלחתו היתה חסרת תקדים. אך ההתחלה היתה רחוקה מאוד מאותה מפלצת אצטדיונים שפינק פלויד הפכה להיות לקראת סוף המאה ה-20.

באמצע שנות ה-60 חברו שלושה מוסיקאים צעירים סטודנטים לארכיטקטורה – רוג´ר ווטרס, ניק מייסון וריצ´רד רייט, לסטודנט נוסף – רוג´ר "סיד" בארט, צייר ומשורר צעיר. בארט הפך לגיטריסט, כותב השירים הראשי ומנהיג הלהקה, שנודעה מאז כפינק פלויד. את שמם לקחו משמותיהם של שני שני אמני בלוז ותיקים: פינק אנדרסון ופלויד קאונסיל. פינק פלויד התחילה את דרכה בהופעות במועדונים באיזור לונדון וזכתה להכרה מקומית. ב- 1967 נכנסו למצעדים שני סינגלים שכתב בארט, "Arnold Layne” ו-"See Emily Play”. לשני השירים היו מלודיות קליטות שניחנו באלמנטים פסיכדליים ובשירה שנונה, ושיקפו את השקפת העולם הפואטית-ילדותית של בארט. בעקבותיהם יצא האלבום הראשון The Piper at the Gates of Dawn, אחת היצירות הפסיכדליות החשובות שהוציאה אנגליה משורותיה, לרבות "סרג´נט פפר" של הביטלס. אלבום קסום, צבוע בחזון ובהומור, שנחל הצלחה מיידית באנגליה.
ההכרה האמנותית שהגיעה אחרי צאת האלבום, וכן ההצלחה האדירה לה זכתה הלהקה, הוציאו משיווי משקלו את העילוי הצעיר. בארט, שהשתמש ב-LSD במינונים תעשיתיים כמעט, החל לגלות סימנים של שיגעון. הוא היה עומד על הבמה בזמן הופעה ומסרב לנגן (במהלך הקלטת הופעה בתוכנית הטלויזיה של פט בון בארה"ב, בארט לא היה מסוגל להניע את שפתיו ווטרס נאלץ להחליפו) או לחלופין מתעקש לנגן אקורד אחד לאורך כל השירים. בארט הידרדר למצב קטטוני שבסופו אושפז. פינק פלויד, שהיו באמצע העבודה על אלבומם השני, מצאו את עצמם ללא הכותב הנגן והזמר שלהם. חברי הלהקה ניסו לשלב את חברו ומורו לגיטרה של בארט, דייוויד גילמור, כנגן הגיטרה של הלהקה וקיוו שסיד ימשיך לכתוב מביתו, אולם הניסיון לא עלה יפה. הוחלט שגילמור יצורף ללהקה כמחליפו לכל דבר של בארט. ממצב כמעט בלתי אפשרי זה, הצליחה פינק פלויד להוציא ב-68´ את האלבום Saucerful of Secrets. בארט עצמו כתב והוציא מאז עזיבתו את הלהקה מספר אלבומי סולו, שלא זכו להצלחה דומה לזו של פינק פלויד אך מיצבו אותו כגיבור המעונה של זרם הפופ הפסיכדלי.
השנים הבאות התאפיינו בעיקר בעיצוב הצליל של הלהקה. הנגינה המשותפת של חבריה הניבה מספר אלבומים, ביניהם שני פסקולים לסרטים, “More” ו"נקודת זבריצקי" של מיכאלאנג´לו אנטוניוני (שכלל את השיר הדרמטי "Careful With That Axe, Eugene"). פינק פלויד החלה לפתח סגנון רחב יותר, שנגע בתחומים שונים, מרית´ם-אנד-בלוז דרך קאנטרי ועד למוסיקה אלקטרונית. בעוד הופעות הלהקה נחשבו להצגה הטובה בעיר באירופה, שהציגה מערכת הגברה היקפית ושש טונות וחצי של ציוד, עדיין לא זכתה פינק פלויד להצלחה גדולה בארה"ב.
פריצת הדרך התחוללה ב-1973 עם צאת האלבום המרתק The Dark Side of the Moon, ששילב עגמומיות, פסימיות, ניכור, ציניות, פרנויה וסכיזופרניה עם סטריליות מוסיקלית ואסתטיקה לירית. משמעות הכסף בעולם קפיטליסטי צרכני, החיפוש אחר הגדרה עצמית, שיגעון ומלחמות היו התכנים של שירי האלבום. היה זה אלבום קונספטואלי, אוונגרדי, פורץ גבולות וכמעט תיאטרלי עם סאונד חדשני, עמוק, מתעתע ומורכב. The Dark Side of the Moon כבש את מרתפי הרוק הלונדוני. האלבום שיקף את רוח התקופה, את המהפכנות שנישאה באוויר ואת המרדנות שאפיינה את שנות ה-60. האלבום זכה להצלחה עצומה בארה"ב, טיפס לראש מצעד המכירות ונותר ברשימת הנמכרים ביותר במשך 741 שבועות. הוא עודנו אחד מאלבומי הרוק הנמכרים ביותר בעולם.
האלבום ביסס את מעמדם של ווטרס וגילמור בלהקה, אך יצר גם מתח טעון ביניהם, מאבקי אגו ויוקרה לצד דומיננטיות מוסיקלית. ב-1975, לאחר שנתיים של הצלחה עולמית, יצא האלבום Wish You Were Here, ששהה גם הוא בראש מצעד המכירות. בדומה לקודמיו הוא נטה לכיוון מלנכולי מריר, והדגיש את חוסר הבטחון, הפחד והקרירות שבעולם המודרני. האלבום הוקדש לסיד בארט והיה למעשה אלבום קינה וגעגוע. השיר "Shine On You Crazy Diamond" תיאר במפורש את דמותו של בארט. Animals משנת 1977, חידד אף יותר את תחושת הניכור מהחברה המודרנית העירונית שאפיינה את האלבומים הקודמים, ובמקביל ביסס את מעמדו של רוג´ר ווטרס כמנהיג הלהקה וכיוצר הראשי בה. זו היתה גם התקופה בה פינק פלויד החלה לבסס עצמה כלהקת הופעות משובחת ומהוקצעת.
בשנת 1979 התגבשו הדומיננטיות הבלתי מעורערת והחזון האפי של ווטרס לכדי יצירה ניהיליסטית וחתרנית בשם The Wall, סיפור בעל יסודות אוטוביוגרפיים מחייו של ווטרס. הסגנון המוסיקלי העשיר והנוכחות של תזמורת סימפונית לצד הרכב רוק (כמעט) כבד, יצרה תחושה של יצירה ואגנריינית קלאסית. שיר הנושא מהאלבום,“Another Brick In The Wall”, הפך מיד להמנון בינלאומי לדור החדש והגיע לפסגת המצעד משני עברי האוקיינוס האטלנטי.
לאורך שנות ה-70 הפכו הופעות הלהקה להפקות ענק מורכבות, שהשתמשו בין היתר במבני תאורה מתוחכמים, בסרטי אנימציה ובמטוס שמתרסק על הבמה. המופע "החומה" היה היקר והמרהיב ביותר עד אז. אם במופע של "אנימלס" ריחף חזיר מעל לאצטדיון, ב"חומה" נבנתה חומה על הבמה תוך כדי הופעה – רק כדי לקרוס בסופה. בשל מורכבות ההפקה העלו פינק פלויד את המופע רק 29 פעמים, הופעות שנערכו בלונדון, בניו-יורק ובלוס אנג´לס. בעקבות האלבום יצא גם הסרט "החומה", בבימויו של אלן פרקר ובכיכובו של בוב גלדוף. הסרט, שזכה להצלחה מסחרית, היה יוצא דופן בתכניו ובאיכות האסתטית שלו. סיפורו המטפורי של האלבום, כשבמרכזו כוכב רוק בשם "פינק", הפך למציאות קולנועית שמשולבים בה קטעי אנימציה נועזים בעלי מסרים אנטי-פשיסטיים בוטים. לאחר פרויקט "החומה", נפרדו חברי הלהקה למספר שנים, במהלכן התפנו ליצירת פרויקטים אישיים ולאלבוםי סולו. The Final Cut מ-1983, האלבום המזוהה ביותר עם ווטרס, חתם את שנות היצירה המשותפות של ההרכב, והוא עזב אותו. ב-1986 תבע ווטרס את שותפיו הקודמים על זכויות השם פינק פלויד והפסיד במשפט. גילמור ומייסון (רייט למעשה לא היה שותף מלא בלהקה כבר משלהי שנות ה-70) הוציאו את A Momentary Lapse of Reason ב-1987. סיבוב ההופעות הגרנדיוזי Delicate Sound of Thunder, שהוביל להוצאת אלבום כפול בהופעה חיה, גרף כ-30 מיליון דולר, ובשיאו נערכה הופעה על דוברה צפה בוונציה.
ב-1990, לאחר נפילת חומת ברלין, קיים ווטרס קונצרט חד-פעמי של "החומה" במקום בו עמדה החומה חודשים ספורים קודם לכן. המופע נערך בהשתתפות צוות רחב של אמנים ביניהם שינייד אוקונור, ואן מוריסון, ג´וני מיטשל, AC/DC ואחרים. ב-1994, חזר רייט ללהקה כחבר מן השורה, ופינק פלויד הוציאה את Division Bell, על שם הפעמון המפורסם של בית הנבחרים האנגלי. האלבום כבש את ראשי המצעדים שבועיים לאחר צאתו.
עד היום מרתקת פינק פלויד מיליוני מעריצים בכל רחבי העולם, גם כאלה שלא הכירו את פועלו של בארט המיוסר שמסתגר עד היום בבית אימו ומתנחם בציור.