Categories
Uncategorized

אמינם – מומה

Eminem

נולד בשם: Marshall Bruce Mathers

החצוף, הפרובוקטיבי והפופולרי שבין אמני הראפ בשנת 2000 הוא אמינם – הראפר הלבן שמפיץ שנאה כלפי הומואים, נשים וסלבריטאים, אבל טורח להבהיר שלא חייבים לקחת אותו כל כך ברצינות. אמינם הפך את "הזבל הלבן", האוכלוסייה הלבנה הנחשלת של שכונות העוני האמריקאיות, לכוח מוביל ופוטוגני, לא רק בתוכניות של ג'רי ספרינגר, אלא בזירת הראפ של המאה הבאה.

אמינם נולד בשם מרשל מאת'רס בארה"ב. לטענתה של אמו, דבי מאת'רס בריגס, הוא גרם לה סבל עוד בטרם בא לעולם – היא עברה איתו 73 שעות של צירי לידה. מעדויות שלה ושל בני משפחה, אמינם עבר ילדות קשה. אמו, אשר גידלה אותו בכוחות עצמה, נאלצה לעבור מקומות מגורים רבים, כך שאמינם החליף בתי-ספר כ-20 פעם עוד לפני שהגיע לתיכון. בגיל תשע הוא עבר התעללות פיזית מצד תלמיד אחר בבית-ספרו, מה שגרם לו לזעזוע-מוח, לפגיעה בשמיעה ובראיה ולסיוטי לילה. לנער שפגע בו התייחס אמינם בשירו "Brain Damage" מתוך אלבומו השני, The Slim Shady LP.
אמינם גדל בשכונות עוני, כשהוא מוקף בעיקר באפרו-אמריקאים. בניגוד למה שאפשר לצפות, הוא דווקא זכור לסובבים אותו אז כנער מנומס ונחמד. המפגש הראשון שלו עם המוסיקה, ועם זירת הראפ במיוחד, היה דרך דודו של אמינם. אותו דוד ניסה אף הוא את כוחו בראפ, אבל התאבד בגלל אהבה נכזבת, כשאמינם היה רק בשנות העשרה שלו. עד היום מציין אמינם את אותו דוד כסיבה העיקרית להפיכתו לראפר, ולדרייב האדיר שלו להצליח בתחום. הוא החל להופיע כבר בגיל 14. בגיל זה הוא כבר עזב את התיכון (כיתה ט') וייסד הרכבים כמו ביימנט פרודקשן אנד דה ניו ג'קס ואת הצמד Soul Intent.
בגיל 20 הפך אמינם לאב לא נשוי, ממי שהיתה אז חברתו קימברלי, לה נישא מאוחר יותר. בשביל לפרנס את האישה והילדה הוא עבד כטבח במשך שנתיים. הוא החל להקליט שירים במרתף ביתו של חבר, תחת הכינוי "M&M", ראשי תיבות של שמו, שהפך מאוחר יותר לאמינם. כשיצא מהמרתף והחל להופיע בפני אנשים, נתקל בקהל קשה שסרב להכיר בראפר הלבן והצנום. אמינם, במעין מחאה פוליטית, החל להשתלח בכולם, בעיקר במועדונים של שחורים. מפיק ששמע אותו ברדיו המקומי בדטרויט, התלהב והביא אותו לאולפן להקלטת אלבומו הראשון Infinite. האלבום, שיצא בשנת 1997, כלל שירי אהבה, ודיבר על אחדות והתגברות על קשיים. הוא לא זכה לביקורות נלהבות, אבל אמינם לא התייאש והחל להופיע בתחרויות ראפרים, ולנצח בהן. גם האי.פי שהוציא ב- 1998: The Slim Shady EP לא זכה להיכנס לראשי המצעדים, אבל ייצר להיט אנדרגראונד אחד, "Just Don't Give a Fuck". הלהיט הוביל אותו להופיע בתור אמן אורח באלבומו של קיד רוק Devil Without a Cause ובסינגל Five Star Generals של אם.סי. שאבאם שאדק.
ד"ר דרה, הסנדק של ראפ החוף-המערבי, שזקף לזכותו את התנעת הקריירה של ראפרים צעירים רבים, שמע על אמינם מחבר בפמלייה שלו. האיש שמע את אמינם עושה ראפ בתחנת רדיו בלוס-אנג'לס, והביא את ההקלטה לבוס. דרה התלהב והורה לאנשיו למצוא את הראפר. כשאנשיו מצאו והביאו את אמינם אליו, מספרים שדרה כמעט החוויר: הוא היה בטוח שהם מחפשים בחור שחור, ובכלל לא האמין שאותו צעיר לבן וכחוש הוא הראפר הכוחני שהוא שמע באותה הקלטה. לאחר שהשתכנע, הוא לקח את אמינם תחת חסותו. ההצלחה לא איחרה לבוא.
האלבום The Slim Shady LP יצא בפברואר 99' והיכה את העולם בתדהמה. האלבום היה עמוס בטקסטים אוטוביוגרפיים בוטים, קשים ואלימים, שסיפרו על ילדות קשה בשכונות העוני והפשע של דטרויט, על אמא מסטולית וחיי זוגיות מרתיעים. כשרונו של אמינם ככותב משובח ואותנטי היה ברור, והאלבום הניב להיטים כמו: "My Name Is ", "Guilty Conscience " ו- "Role Model ". הוא נכנס למקום השני במצעד ה"בילבורד" שבועות ספורים לאחר צאתו, ואמינם זכה בכל פרס אפשרי, ביניהם פרסי MTV ו"גראמי".
עם ההצלחה, ניכר היה שאמינם נכנס בעל כורחו לאותה משבצת שהוא כל-כך בז לה – אליל נוער פופולרי, שניצב באותה שורה עם כוכבים מתקתקים כמו בריטני ספירס ואן סינק. אמינם החליט לטפל במצב כמו שרק נער שכונות אלים יודע. אלבומו השני היה מלא שירי שטנה נגד אלילי הילדים שנואי נפשו, וקירבה לגיבורים הרעים של התקופה, מלימפ ביזקיט ועד מרילין מנסון (שניהם הופיעו בקליפים שלו והוא בשלהם, כחלק מתופעה כלל-מוסיקלית חדשה של פרגון בענף המוסיקה האמריקאי).
האלבום השני שלו, גם הוא בהפקתו של ד"ר דרה, The Marshall Mathers LP, יצא במאי 2000, והפך את אמינם מכוכב לסופרסטאר עולמי. האלבום נכנס ישירות למקום הראשון במצעד ה"בילבורד" והפך לאלבום הראפ בעל קצב המכירה המהיר ביותר בהיסטוריה. בסוף השבוע שבו יצא האלבום באמריקה, הקדישה תחנת המוסיקה MTV את שידוריה לאמינם, הישג נדיר לאמן ראפ אמריקאי, אבל לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהוא לבן.
גם באלבומו השני, לא השאיר אמינם מקום רב לדימיון. סגנון הכתיבה האוטוביוגרפי שלו ובחירת המילים המדויקת עד כאב, שרטטו תמונה לא מחמיאה של חייו, הפעם מהצד השני של המתרס, הצד של הכוכב. שירים כמו "The Way I Am", "Stan " ו- "The Real Slim Shady " התיימרו להציג לעולם את מרשל מת'רס האמיתי, ללא מסכות. אפילו השימוש בשמו האמיתי בשם האלבום הצביעו על מגמת התנערות מפיצול האישיות הבימתי ממנו סבל, בין מרשל מאת'רס לבין הפרסונה הבימתיית שלו, "סלים שיידי".
השערוריות המשיכו להיקשר בשמו של אמינם במהלך 2000. אחרי שאימו תבעה אותו על סך 10 מיליון דולר, כפיצוי על הוצאת דיבה, ארגון ההומואים והלסביות האמריקאי יצא בהאשמות חמורות נגדו, בטענה שהטקסטים שלו מסיטים לאלימות נגד הומוסקסואלים. הראפר גם נעצר לאחר קטטה שבה הכה ידיד של אשתו במועדון לילה וקטטה נוספת בה היכה חבר מלהקת Insane Clown Posse, להקה שזכתה לעלבונות באלבומו השני. בשני המקרים הוא נעצר כשברשותו מוחזק נשק מוחבא.
ביולי 2000 הגיעה קימברלי, אשתו של אמינם, לבית חולים לאחר ניסיון התאבדות, והחלו להסתובב שמועות על פירוד מתקרב של הזוג (לא מפתיע, לאור העובדה שהשיר "Kim " מהאלבום השני, הוא תיאור הרצח שלה), ואכן באוגוסט של אותה שנה הגיש אמינם בקשה לגירושים. קימברלי תבעה ממנו 10 מיליון דולר וחזקה בלעדית על ביתם היילי ג'ייד. המאבקים והפיוסים ביניהם המשיכו משך השנה.
בקיץ 2000 יצא אמינם לסיבוב הופעות עם עוד כוכבי ראפ אמריקאים, ביניהם ד"ר דרה וסנופ דוג. הסיבוב, היה אחד מהמוצלחים ביותר באותו קיץ בארה"ב, אבל הבעיות המשפטיות של אמינם מנעו ממנו לממש את ההצלחה מעבר לים. מספר הופעות שנקבעו לפסטיבלי רוק באירופה נאלצו להתבטל מכיוון שאמינם לא קיבל אישור לעזוב את המדינה, מחשש שיברח ולא יחזור לעמוד למשפט. בפברואר 2001 קיבל אמינם סוג של אישור ממסדי על פועלו. הוא זכה בשלושה פרסים בטקס פרסי הגראמי. האירוע לווה בסערה בעולם המוסיקה כשאומנים רבים התנגדו להופעתו של אמינם באירוע לצידו של אלטון ג'ון כשהשניים שרים את שירו של אמינם "Stan".
במאי 2002 הוציא אמינם את הסינגל "Without Me", הראשון מתוך אלבומו The Eminem Show. יציאתו של האלבום עצמו הוקדמה במספר ימים, לאחר שהוא הודלף לרשת טרם צאתו. האלבום הספיק להימכר ביותר מרבע מיליון עותקים תוך יום וחצי.
ב-2005 יצא אמינם לסיבוב הופעות ענק בשם "Anger Management". בסוף אוגוסט אושפז הראפר בבית חולים, בשל התמכרות לכדורי שינה, שבועיים לפני שהחל החלק האירופאי של הסיבוב. לקראת חג המולד של שנת 2005 הוציא אמינם את האוסף Curtain Call, שכלל כבונוס את הביצוע המשותף עם אלטון ג'ון ל"Stan". האוסף נכנס היישר לפסגת מצעדי המכירות בארה"ב ובריטניה כאחד.

Categories
Uncategorized

הרולינג סטונז – מומה

The Rolling Stones

חברי הלהקה: מיק ג'אגר – סולן, קית' ריצ'רדס – גיטרה, צ'ארלי ווטס – תופים, ביל וויימן – בס, רון ווד – גיטרה, מיק טיילור – גיטרה, דיק טיילור – גיטרה, איאן סטוארט – קלידים

להקת הרולינג סטונז החלה לכנות את עצמה בתואר "להקת הרוקנ'רול הטובה ביותר בעולם" עוד בשנות ה-60, כשהצליחה למכור בלוז-רוק אמריקאי לאמריקאים. ארבעה עשורים לאחר מכן, העניין ברור למדי: גם אם יש החולקים על טיבה, אין ספק שהיא להקת הרוקנ'רול השורדת ביותר והמתמידה ביותר. למעלה מכך, היא מהווה סמל לרוקנ'רול, לשינויים, ולעליות והמורדות שעברו עליו מתחילת דרכו. שלא כמו אלביס פרסלי והחיפושיות, הרולינג סטונז עדיין כאן, חיים ובועטים ועובדים קשה, בהצלחה, כדי לשמור על הרלוונטיות שלהם בעיני הדורות הבאים.

תקופה מוקדמת

בשנת 1950, כשהיו ילדים בבית-ספר יסודי, לא ידעו מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס שתוך 15 שנים הם יקימו את הלהקה שכונתה על-ידי רבים להקת הרוק הטובה ביותר בכל הזמנים. כשנפגשו בשנית ב-1960 היו שניהם סטודנטים, והיה להם מכר משותף, דיק טיילור, שלמד עם ריצ'רדס בביה"ס לאמנות ושניגן עם ג'אגר בלהקה. ריצ'רדס הצטרף ללהקה בתור גיטריסט.
ב-1961 הם פגשו את בריאן ג'ונס, גיטריסט ונגן קלרינט שניגן עם אלקסיס קורנר ועם Blues Inc, וצירפו אותו ללהקה. השלישייה החלה לנגן יחד עם דיק טיילור ואיאן סטיוארט. הם הקליטה קלטת דמו, ולאחר שזו נדחתה על-ידי חברת התקליטים EMI, עזב דיק טיילור את ההרכב ונרשם ללימודים ב- Royal College of Art (ומאוחר יותר הקים את The Pretty Things).
ב- 1962 עברו ג'אגר, ריצ'רדס וג'ונס לגור יחד בדירה שכורה בלונדון. הם הצליחו לשלם שכר דירה ולאכול הודות למלגת הסטודנט של ג'אגר, לעבודתו של ג'ונס בחנות חשמל ולמשלוחי מזון מאמו הדואגת של ריצ'רדס.
ההרכב החליט לקרוא לעצמו The Rollin' Stones. ההשראה לשם באה משיר של מאדי ווטרס, "Rollin' Stone Blues ". ה-g בסוף המילה הראשונה התווסף לאחר מכן. ההופעה הראשונה של הסטונס התקיימה ב-12 ביולי, 1962 במועדון ה"מארקי" שבלונדון, וההרכב כלל את ג'אגר, הגיטריסטים ריצ'רדס ובריאן ג'ונס, הבסיסט דיק טיילור, שחזר לתקופה קצרה, הקלידן איאן סטיוארט והמתופף מיק אוורי. בדצמבר 1962 הצטרף אליהם הבסיסט ביל וויימן באופן רשמי (הסטונז התבדחו על כך שהסכימו לקבל אותו ללהקה מכיוון שהיה לו מגבר משלו). המתופף אוורי עזב, והצטרף מאוחר יותר ל- Kinks. הם ביקשו מצ'רלי ווטס, מתופף Blues Inc, שיחליף אותו, והוא התרצה, למרות שטען שלוח הזמנים של הלהקה לא מסתדר עם עבודתו בסוכנות פרסום מקומית.
הסטונז סגרו חוזה לשמונה חודשי הופעות ב- "Crawdaddy Club " בלונדון, שם הכירו בחור בן 19 בשם אנדרו לוג אולדהם, שחתם איתם על הסכם ניהול מיד אחרי שראה אותם בהופעה. למרות הבנתו המוגבלת במוסיקה, התגלה אולדהם כאיש יחסי-ציבור מחונן, שהציג את הסטונז כאנטי-תיזה לביטלס. בניגוד גמור לרביעייה הנקייה והמסודרת מליברפול, הוצגו הסטונז כילדים הרעים של הרוק הבריטי, כשהמוטו המוביל לגביהם בעיתונות היה "האם תרשי לביתך להינשא לחבר האבנים המתגלגלות?". איאן סטיוארט, שהיה שמנמן מכדי לתפקד כסמל מין, פוטר מתפקידו כקלידן, אבל המשיך לעבוד עם הלהקה כמנהל הפקה ואיש סאונד ואף ניגן באלבומיהם עד למותו ב- 1985.
במאי 1963 השיגו הסטונז, בעזרתו של אולדהם, חוזה הקלטות בחברת "Decca ". מי שהחתים אותם היה אותו מנהל רפרטואר שדחה את הביטלס שנה לפני כן, ולא יכול היה לשאת מחדל נוסף. הלהקה נכנסה להקלטות, כשעל ההפקה היה אמון אולדהם. התוצאה היתה סינגל ובו שני ביצועים מחודשים ל- "Come On" של צ'אק ברי ו- "I Wanna Be Loved " של וילי דיקסון. הסינגל שוחרר ב-7 ביולי, 1963 והגיע למקום ה-21 במצעדים. הלהקה המשיכה להופיע, כשאולדהם משבץ אותם בהופעות בפסטיבלי בלוז וג'אז ברחבי המדינה. השיא היה כשהוזמנו לחמם את אליליהם, האחים אוורלי, בו דידלי, ליטל ריצ'ארד וג'ין וינסנט, בסיבוב הופעות בבריטניה בספטמבר 1963. כבר אז תפסה הפופולריות של הסטונז תאוצה. בסוף אותה שנה קצרו הסטונז את פירות ההצלחה בסיבוב הופעות משלהם, כחימום ללהקת הבנות The Ronettes.
הסינגל הבא יצא באחד בנובמבר 1963. השיר "I Want To Be Your Man" ניתן להם במתנה מג'ון לנון ופול מקרטני, והגיע למקום ה- 12 במצעדים. אי.פי ואלבום, שניהם נושאים את שם הלהקה ואי.פי. נוסף בשם Five by Five יצאו במהלך 1964 והזניקו אותם למעמד של אלילים בבריטניה. ההופעות שלהם נודעו לשימצה בהתפרעויות ההמוניות של המעריצים, מה שגרם לרוב ההופעות להתבטל מספר דקות אחרי שהתחילו.
תקופת גירסאות הכיסוי של הסטונז נמשכה מספר שנים, עד שאולדהם הבחין בהצלחת הביטלס, שכתבו וביצעו חומריים מקוריים שלהם, ושם לה סוף. הוא הכריח את ג'אגר וריצ'רדס לכתוב שירים מקוריים, ולשם כך נעל אותם במטבח שלו וציווה עליהם לא לצאת משם עד שיש להיט. במקביל המשיך אולדהם במתקפת יחסי הציבור, כשהוא דואג שחברי הלהקה יוצגו כמכורים למין ופורנוגרפיה. הסיפורים שהתפרסמו בעיתונות באותה תקופה כללו תיאור של חברי הלהקה יורקים על עיתונאים שבאו לראיין אותם, וסיפור על מעצר חברי הלהקה לאחר שהטילו את מימיהם בפומבי. בעת הופעתם הראשונה בתוכנית הבידור האמריקנית של אד סאליבן, באוקטובר 64', התנהגו חברי הלהקה בצורה כה גסה, עד שלאחר הופעתם התנצל אד סאליבן בפני הצופים והבטיח כי הם לא יחזרו לשם פעם שנייה. פחות משנה אחר-כך, גדלה הפופולריות של הסטונז כל כך, עד שלא היה לסאליבן מנוס אלא להזמין אותם להופעה נוספת בתוכניתו.

Categories
Uncategorized

בלק אייד פיז – מומה

Black Eyed Peas

חברי הלהקה: וויל אי. אם – זמר, אפל דה אפ – זמר, טאבו – זמר

שלא כמו הרבה מהראפרים של החוף המערבי בארה"ב, Black Eyed Peas לא עונדים שרשראות, לא לובשים בגדים נוצצים, והתדמית היא הדבר האחרון שחשוב להם. הם כל- כך שקועים בתוך המסרים שהם מנסים להעביר באמצעות המוסיקה שלהם, עד שהביקורת המופנה כלפיהם מצד תעשיית הראפ לא נוגעת להם כלל.

המוסיקה של בלאק אייד פיז היא ערבוב של סול, פנק, היפ-הופ, עם מקצבים לטיניים ואפילו אלמנטים אסייתים ואינדיאניים. בזכות העירוב הזה הגיעה המוסיקה של הלהקה לקהל רחב, ולא נשארה רק עם קהל ההיפ-הופ והראפ. זאת בדיוק הייתה המטרה שלה. לדבריהם, המוסיקה שלהם חוצה גבולות תרבותיים, בנוסף לגבולות המוסיקליים. ההרכב בנוי משלושה זמרים, וויל אי. אמ, אפל. דה. אפ וטאבו. פרט לשלושה, ללהקה יש הרכב קבוע אותו גייסו לקראת הופעותיהם בפני קהל.
עוד כשהיו בתיכון הקימו וויל ואפל הרכב דאנס שנקרא Tribal Nation. בשלב מסוים הוחלף שמו של ההרכב ל- Atban Klann, והוא הוחתם ב-1992 בחברת "Ruthless Records ", אחת מחברות התקליטים המובילות בתעשיית הראפ של קליפורניה באותה תקופה. הם הקליטו אלבום עבור החברה שמעולם לא יצא לאור.
עם הצטרפותו של טאבו אל ההרכב שינו חברי הלהקה את שמם ל-Black Eyed Peas, או בקיצור BEP. השלושה החלו לנגן בלוס אנג'לס, תוך כדי איסוף מוסיקאים שינגנו איתם בהופעות. הם רצו ליצור את הספונטניות, ולהרגיש את האנרגיות העצומות שנוצרות כתוצאה מהצבת מספר רב של אמנים על במה אחת בהופעה חיה. ב-1995 הם פגשו את קים ביל, והקליטו אותה בקולות רקע לאחד מהקטעים שלהם. השילוב בין נגינת הלהקה ובין הקול המתקתק של ביל התברר כמוצלח מאוד, וביל נשארה עם ההרכב באופן קבוע, בתור זמרת קולות רקע. הם המשיכו להופיע, עד ששמם והמוסיקה שלהם החלו ללכת לפניהם, ולמשוך קהל רב יותר ויותר.
ב-1997 הם חתמו על חוזה עם חברת התקליטים "Interscope ". מיולי 1997 ועד פברואר 1998 הם הקליטו 50 קטעים, שמתוכם נכנסו רק ששה-עשר אל אלבום הבכורה שלהם, Behind the Front. על בחירת הקטעים שנכנסו לאלבום הם אמרו, שהמטרה של האלבום היתה ליצור מעין תחושה של מסע. תחושה של אלבום שתמיד יהיה שם. מילות השירים באלבום מצטיינות בחיוביות ואופטימיות. באוקטובר 98' יצא הסינגל שלהם "Joints & Jam ", ששאל את הפזמון שלו משיר הנושא מהסרט "גריז", וב-2000 יצא האלבום Bridging the Gap.
התפנית הגדולה חלה לאחר מכן, כשהצטרפה הזמרת פרגי להרכב. נוכחותה של הצעירה הלבנה והיפה סייע למוסיקה הקופצנית של הלהקה להגיע לקהל רחב יותר. הסינגל "Where Is The Love" התחיל להצביע על הכיוון החדש, כשהתארח בו הזמר הלוהט של הרגע, ג'סטין טימברלייק. הקליפ הנלווה זכה להקרנות אינספור ב-MTV. ב-2003 יצא האלבום Elephunk, שנמכר ב-2.6 עותקים בארה"ב בלבד, עם הלהיטים "Shut Up" ו-"Let's Get Retarded" (שזכה גם לגירסה עדינה יותר – "Let's Get It Started"). ב-2005 יצא האלבום Monkey Business, שגם בו התארח טימברלייק, לצד אגדה גדולה בהרבה – ג'יימס בראון. מתוך האלבום יצא הסינגל "My Humps" שעשה הסטוריה בכך שהיה לשיר הראשון שהורידו אותו למעלה מ-2 מיליון פעמים לסלולרי, והשיר "Pump It" שסימפל את נעימת "ספרות זולה". ב-2006 הודיעה הלהקה כי תגיע להופעה יחידה ב-3 ביוני באצטדיון בלומפילד.

Categories
Uncategorized

לימפ ביזקיט – מומה

Limp Bizkit

חברי הלהקה: פרד דורסט – זמר, ווס בורלנד – גיטרה, סם ריברס – בס, ג'ון אוטו – תופים, די ג'יי לית'אל – סמפלרים

אנרגיות, רעש, גסויות ושערוריות תמיד הלכו טוב ביחד, במיוחד כשמדובר ברוקנ'רול. לימפ ביזקיט, ללא כל ספק, מקצוענים בכל מה שקשור לנ"ל. הלהקה לא ירדה מהכותרות מאז פריצתם לתודעה האמריקאית ב- 1997. פרד דורסט, סולן הלהקה, נולד בג'קסונוויל פלורידה כשילדותו עוברת עליו בגסטוניה, צפון קרוליינה. לאחר שסיים תיכון הוא התגייס לחיל הים האמריקאי, פרש לאחר זמן קצר, ובגיל 20 שב לג'קסונוויל על-מנת להיות מקעקע מקצועי. דורסט, ביחד עם חבר הילדות סם ריברס, הקימו את לימפ ביזקיט, כשמצטרפים אליהם ג'ון אוטו (בן-דודו של ריברס) בתופים והגיטריסט ווס בורלנד. מאוחר יותר הצטרף אליהם די ג'יי לית'אל (לשעבר מלהקת House Of Pain). הכיוון המוסיקלי הנבחר היה הרד-רוק משולב עם ראפ וריפים כבדים מעולם ההבי מטאל והפנק מטאל, או בשם החיבה שלו: rapcore.
הפריצה המשמעותית שלהם אירעה לחלוטין במקרה. ב- 1995 הופיעה בפלורידה להקת Korn, ובסיסט הלהקה, פילדי, הגיע לדורסט לעשות קעקוע. דורסט נתן לו קלטת של להקתו, וחברי להקתKorn התלהבו כל-כך, שהעבירו אותה למנהל שלהם רוס רובינזון.

לאחר ששמם התגלגל מפה לאוזן בתעשיית הראפ-רוק- הבי מטל, הם נבחרו לחמם את ה- Deftones ואת House Of Pain בסיבוב הופעות אמריקאי. בזכות אותו סיבוב, החלו להגיע הצעות מחברות תקליטים. לימפ ביזקיט חתמו עם אינטרסקופ, והוציאו את אלבום הבכורה שלהם ב- 1997. Three Dollar Bill Y'All זינק במצעדי המכירות ונמכר במיליון עותקים, כל זאת הודות לגרסת כיסוי מוצלחת במיוחד לשיר "Faith " של ג'ורג' מייקל. לאור הצלחת האלבום, נבחרה הלהקה לחמם להקות כמו Faith No More ו- Primus. הופעות בפסטיבלי רוק משמעותיים כמו ה- "Ozzfest" וה- Family Values Tour (שבהם עלו להופיע, כשהם יוצאים מתוך אסלה ענקית, שהוצבה במרכז הבמה), והשתתפות בתוכניות MTV רבות עזרו ללהקת לעלות פרופיל ציבורי, ובקיץ 1998 כבר קשה היה למצוא מישהו באמריקה שלא ידע מי זה פרד דורסט.
אלבומם השני יצא ב- 1999. ישר עם צאתו נכנס Significant Other הישר לצמרת מצעד המכירות האמריקאי, כשהוא מוכר יותר מ- 600 אלף עותקים בשבוע הראשון שלו בחנויות. כיום עומדות המכירות על יותר מ- 6 מיליון עותקים. חברי הלהקה הפכו לסופר-סטארים, במקביל דורסט הפך להיות גם מנהל בכיר באינטרסקופ, כשהוא מקים לייבל משלו בשם Flawless. באותו קיץ השתתפה לימפ ביזקיט בפסטיבל ה- Family Values Tour, הפעם כשהיא המופע המרכזי. לעומת זאת, מה שהיה אמור להיות הגראנד פינלה של אותו קיץ מוצלח מבחינת הלהקה: מופע מרכזי בוודסטוק 1999, הצליח להעיב על גל ההצלחה. במקום אירוע של אהבה וסובלנות, כמו זה שנחגג 30 שנה קודם לכן, וודסטוק 99' הסתיים בהתפרעות המונית, אלימות ונפגעים רבים. לימפ ביזקיט, כשבראשה פרד דורסט, עודדה את הקהל "to break stuff" (שם שיר מאלבומם השני) ואכן התוצאות היו הרות אסון. בהופעה שלהם, מעבר לפציעות חמורות שסבלו המעריצים, אירע גם אונס קבוצתי בקרבת הבמה על-ידי צופים משולהבים. ההופעה הופסקה באמצע, המדיה חגגה, הלהקה הואשמה בעידוד לאלימות ולימפ ביזקיט לא ירדה מהכותרות באותו קיץ.
ב- 2000, עם פרוץ שערוריית נאפסטר, יצא פרד דורסט להגנת הרעיון של שיתופי קבצים, כשהשיא היה סיבוב הופעות אמריקאי מתוקשר היטב בחסות נאפסטר, כשהכניסה להופעות היא בחינם. בניגוד לתחזיות האפוקליפטיות של מאבטחים, ההופעות עברו בשקט יחסי, ללא התפרעויות או אלימות.
במקביל להקלטות אלבום חדש, תרמו לימפ ביזקיט שיר לפסקול הסרט "משימה בלתי אפשרית 2". דורסט גם העלה את הפרופיל הציבורי שלו עוד יותר, בזכות הופעת אורח בקליפ "The Real Slim Shady" של אמינם, והופיע עם כריסטינה אגילרה בטקס פרסי ה-MTV.
השיר "Take a Look Around" מן הסרט היה הקטליזטור לפריצה עולמית של הלהקה בקיץ 2000: הם הופיעו בפסטיבלי רוק חשובים ברחבי אירופה, כדוגמת פסטיבל רדינג והשיר נכלל באלבומם השלישי Chocolate Starfish and the Hotdog Flavored Water, שיצא באוקטובר 2000.
בתחילת 2001, במסגרת הופעה בפסטיבל באוסטרליה, נפצעו כ-30 מעריצים,חלקם קשה מאוד כשנדחפו אל עבר הבמה. הלהקה הודיעה שמבטלת הופעות נוספות שנקבעו לה באוסטרליה בגלל התחושה הקשה שלהם מהאירוע. באוקטובר 2001 הודיע ווס בורלנד על פרישתו מהלהקה. בורלנד, שזכה למועדוני מעריצים ואתרים שהוקדשו לו אישית, היה האטרקציה הויזואלית של הלהקה, בזכות האיפור המיוחד ועדשות המגע המעוותות איתם הופיע. החליף אותו הגיטריסט מייק סמית. בשנת 2003 הוציאה הלהקה את האלבום Results May Vary, מתוכו בלט החידוש לשיר "Behind Blue Eyes", במקור של The Who.

Categories
Uncategorized

בוב דילן – מומה

Bob Dylan

נולד בשם: Robert Allen Zimmerman

בוב דילן, שנבחר פה אחד בעיתוני סיכום האלף כאחד האנשים החשובים במאה ה- 20, הביא רוח חדשה לעולם המוסיקה האמריקאי. בנאום שנשא לכבודו אמר ברוס ספרינגסטין: "בוב שיחרר את המוח, כפי שאלביס שיחרר את הגוף…היה לו חזון וכישרון לתפוס את העולם כולו בשיר פופ אחד. הוא המציא צורה חדשה לדרך בה נשמעים זמרי פופ, ופרץ את הגבולות שאמן מקליט יכול להגיע אליהן. הוא שינה את הרוקנ'רול לנצח". הצעיר היהודי מן המערב התיכון, שהגיע לניו-יורק בשנת 61', החל עד מהרה את המהפכה הפרטית שלו, שקנתה לו שם בעולם הפולק האמריקאי, ומאוחר יותר, בעולם הרוק כולו. מיני אתר המוקדש לבוב דילן, במלאת לו 60.
תחילת הדרך
התקופה המחושמלת
התקופה המאוחרת

תחילת הדרך

רוברט זימרמן נולד למשפחת מהגרים יהודיים מרוסיה. כבר בתיכון החל לנגן בגיטרה, במפוחית ובפסנתר ואף הקים מספר להקות רוקנ'רול. באוניברסיטה החל לשמוע יותר בלוז, קאנטרי ופולק ולהאזין להאנק וויליאמס ולוודי גאת'רי. כבר אז הופיע עם הגיטרה האקוסטית שלו בבתי קפה קטנים באזור דינקיטאון הבוהמייני, שם גם אימץ לראשונה את שם הבמה בוב דילן. יש הטוענים שהשם נבחר על ידו כמחווה למשורר הוולשי האהוב עליו דילן תומאס, אך דילן דחה את ההשערה בעקביות.
הוא הגיע לניו-יורק ב- 24 בינואר 1961, והתקבל בחום על-ידי קהילת הפולק המקומית. חודשים ספורים לאחר מכן כבר הופיע בבתי קפה בגריניץ' ווילג', גם כהופעת חימום לג'ון לי הוקר בבית הקפה "Gerde's Folk City ". כחצי שנה מאוחר יותר, על אחת מהופעותיו באותו בית-קפה, כתב רוברט שלטון, מבקר המוסיקה של עיתון ה "ניו יורק טיימס", "אין ספק שהוא מתפקע מרוב כישרון". כעבור חודש הוחתם דילן ב"קולומביה" והחל לעבוד על אלבום הבכורה שלו.
האלבום Bob Dylan, שיצא במרץ 1962, הכיל ברובו גרסאות כיסוי לשירי פולק ובלוז של אומנים כמו Blind Lemon Jefferson ובוקה ווייט. דילן נשמע יותר כמו זמר בלוז שחור וזקן, מאשר ילד יהודי בן 21 ממינסוטה. האלבום לא הצליח מסחרית ורבים הודו שקולו של דילן גרם להם לתהות למה הוא שר בכלל. מי שכן התלהב מן הזמר הצעיר היה צייד הכשרונות אלברט גרוסמן. גרוסמן היה אחראי לכמה מההצלחות המסחררות ביותר שיצאו באותו זמן מהאזור, כמו אודטה, ג'וש ווייט ופיטר פול ומרי. הוא החליט לקחת את דילן תחת חסותו.
The Freewheelin' Bob Dylan, אלבומו השני, שיצא במאי 1963, כלל רק חומריים מקוריים, והוא זיכה את דילן בפריצה הגדולה לה חיכה. השיר מתוך האלבום, "Blowin In The Wind ", יצא באותה שנה בגירסה של פיטר פול ומרי, והגיע למקום השני במצעד. הוא הפך להמנון. תנועת המחאה לזכויות האזרח בארה"ב אימצה את השיר ואת מחברו לחיקה, והפכה אותו לשיר המסיים כל עצרת של התנועה.'Freewheelin הפך ללהיט, ודילן הוזמן לחמם את המופע של ג'ואן באאז, שהייתה אז שם דבר בעולם הפולק האמריקאי. דילן ובאאז גם הפכו לזוג, והוכתרו באופן בלתי רשמי למלך והמלכה של הפולק.
בינואר 1964 יצא אלבומו השלישי של דילן, 'The Times They Are A-Changin, שהציג לעולם דילן כועס, ביקורתי וחמוש בשירים פוליטיים נוקבים. באלבום Another Side of Bob Dylan, שיצא באוגוסט 1964, באה לידי ביטוי אהבתו של דילן לבלוז ורית'ם-אנד-בלוז, לצד מוסיקת הפולק המסורתית. היה זה אלבומו האקוסטי האחרון לתקופה ארוכה מאוד. הוא רצה לפרוץ את גבולותיו החונקים של הפולק, ולהתנסות בסגנונות מוסיקליים נוספים.
התקופה המחושמלת

בשנת 1965, בהשפעת ה"פלישה הבריטית" , הקליט דילן מספר שירים לאלבומו הבא בליווי של להקת רוקנ'רול. Bringing It All Back Home, האלבום שיצא במרץ 1965, הקדיש צד שלם לחומר אקוסטי, אך בצידו השני הכין את הקרקע לעריקתו של דילן לרוקנ'רול. ב- 25 ביולי 1965, בפסטיבל ניופורט, פסטיבל הפולק החשוב בעולם, עלה דילן על הבמה כשבידו גיטרה חשמלית. הקהל, שהיה מורגל לראות את גיבורי הפולק שלו, ובמיוחד את דילן, מצויידים בגיטרות אקוסטיות ובסאונד עדין ורך, כעס מאוד. בצעקות בוז רמות גורש דילן מהבמה.
אחרי התנסות זו, שדילן מצא דווקא מרגשת ומשחררת, הוא קרא לדגל להקת רוק בשם הנצים, ובסתיו 65', כשהוא חמוש בסט מלא של שירי פולק-רוק ובלהקת רוקנ'רול מקצועית (ששינתה אחרי העבודה עם דילן את שמה ל-The Band, הלהקה), התחיל דילן סיבוב הופעות עולמי. שוב ושוב קיבל הקהל את פני דילן בצעקות בוז והפגנת זלזול, אך בניגוד לנידויו על ידי קהילת הפולק, קיבלה אותו קהילת הרוקנ'רול בזרועות פתוחות.
ב-1965 הוציא דילן את הסינגל שמזוהה איתו אולי יותר מכל, "Like A Rolling Stone". השיר, שאורכו יותר משש דקות, כבש את הרדיו והעיף את "Help " של הביטלס מהמקום הראשון. הוא גם שינה את החוק הקובע שסינגלים חייבים להיות קצרים משלוש דקות. אחרי צאתו הפך דילן לשם דבר משני צידי האוקיאנוס, ולמושא ראיונות מבוקש. השיר נכלל באלבום Highway 61 Revisited.
Blonde On Blonde, אלבום כפול שיצא במאי 66', נחשב ליצירת מופת. הוא הוקלט בנאשוויל בתחילת 1966, וכלל שירים מורכבים מילולית ומוסיקלית, באמצעותם הרים דילן את הרוקנ'רול לגבהים חדשים. ביולי אותה שנה נפצע דילן קשה בתאונת אופנוע, בכביש שליד ביתו בברסוויל שבמדינת ניו-יורק. התקשורת דיווחה על פציעה קשה שכללה זעזוע מוח, אובדן זכרון ופגיעה חמורה בצוואר, אבל נשארה מעורפלת עד כדי כך שמספר כותבי ביוגרפיות שך דילן הטילו ספק בקיומה של תאונה זו. כך או כך, הייתה זו נקודת מפנה בקריירה של דילן. הוא פרש מהחברה, הפסיק להופיע, התבודד באחוזתו, וכתב שירים.
לאחר מספר חודשים של התבודדות מוחלטת, שכרו דילן והלהקה בית בברסוויל, ובמרתפו החלו לעבוד על חומר חדש. הקלטות הדמו לא היו אמורות לצאת לקהל, אבל המוציא לאור של דילן, שרצה למצוא להקות שיבצעו גירסאות כיסוי לשירים החדשים, דאג להפיץ אותן. דילן הפך לאמן שקלטות הבוטלג שלו (שלא דרך חברת התקליטים), נסחרו בצורה המאסיבית ביותר עד אז. גירסה רשמית של הקלטות אלו יצאה בשנת 1975 על גבי אלבום כפול שנקרא The Basement Tapes.
John Wesley Harding, שיצא בדצמבר 67', היה הפתעה גדולה. היה זה אלבום שקט ועדין יחסית לתקופה, שהיה מנותק מקיץ השלום והאהבה שבתקופתו יצא. האלבום, שהתאפיין בסגנון קאנטרי-רוק, הצליח מאוד (מקום שני בארה"ב וראשון בבריטניה).
שנות ה-70 נפתחו אצל דילן עם האלבום Self Portrait, שהשמיע לראשונה קולות של אכזבה ביקורתית מהדהדת מצד האמן. האלבום הכפול היה מקבץ של חומרים שלא נכנסו לאלבומים קודמים, שאריות של הקלטות מחזרות, קטעים מהופעות חיות, וגרסאות אלטרנטיביות לשיריו הישנים.
בקיץ 73' חזרו דילן והלהקה לעבוד על אלבומו הבא, ועל סיבוב הופעות תואם. בינואר 74' יצא Planet Waves, הכולל את הלהיט "Forever Young ". האלבום, שהוקלט תוך מספר ימים בתחילת נובמבר 73', היה אלבומו הראשון של דילן שזכה להגיע למקום הראשון במצעד. דילן החליט לצאת לסיבוב הופעות ענקי, בליוויים של המוסיקאים ג'ואן באאז, ג'וני מיטשל, ארלו גאת'רי, מיק רונסון, רוג'ר מגווין (מהבירדס) והמשורר אלן גינזברג. הסיבוב, שדילן קרא לו "Rolling Thunder Revue ", יצא לדרך ב- 13 באוקטובר 75', ונמשך קרוב לשנה. באמצע השנה הוציא דילן את Street Legal, שנחשב גרוע כמעט כמו פורטרט עצמי.
אחרי שורה של בעיות אישיות ויצירתיות, נדמה היה כאילו דילן נמצא בסיומה של הקריירה בגיל 37. גם צאתו של At Budokan, אלבום בהופעה חיה מ- 1979, לא הצליח לאושש אותו. כהמשך ישיר לבילבול שתקף אותו באותו עשור, הודיע דילן ב- 78' שהוא מתנצר. האלבום הנוצרי-דתי שהוציא ב- 79' (בעזרתם של מארק נופלר ופיט ווית'רס מדייר סטרייטס), Slow Train Coming, היה בבחינת מעבר חד מהאלבומים הפוליטיים-חברתיים שלו. אחריו הוציא דילן עוד שני אלבומים ברוח נוצרית, אך בניגוד ל- Slow Train, הם לא עמדו במבחן המבקרים והקהל.
במהלך 1982 נעלם דילן מהעין הציבורית. שמועות על התפכחותו מהנצרות והתקרבותו המחודשת ליהדות התחזקו לאחר שביקר בישראל וקשר את שמו עם חסידי הרבי מלובביץ'. Infidels יצא בנובמבר 83', שוב בעזרתו של מארק נופלר, וכלל את השיר הפרו-ישראלי "Neighborhood Bully", שהגן על מדיניות ההגנה שנוקטת ישראל כלפי שכנותיה הערביות. באותה תקופה גם הופיע דילן לראשונה בישראל. הוא הגיע לארץ במסגרת סיבוב הופעות עולמי משותף עם טום פטי ושוברי הלבבות, אחרי שהופעה מוצלחת איתם גילתה כימיה מיידית בין פטי ודילן.
ב- 1986,לאחר שכיכב בסרט הכושל "Hearts of Fire ", לצד רופרט אוורט, הוציא דילן את האלבום Knocked Out Loaded, שהיה אכזבה מרה לאור סיבוב ההופעות המוצלח שקדם לו. באותה שנה הוא החל את מה שכונה "סיבוב ההופעות שלא נגמר", שנמשך לאורך שנות ה-90. דילן גם הפך לחלק מן ה-The Traveling Wilburys, שהוציאו אלבום בכורה מצליח.

Categories
Uncategorized

דיפ פרפל – מומה

Deep Purple

חברי הלהקה: איאן גילאן – זמר, ריצ'י בלקמור – גיטרה, ג'ון לורד – קלידים, רוג'ר גלובר – בס, איאן פייס – תופים

ראשיתה של Deep Purple, אחת מלהקות הרוק המתקדם המצליחות ביותר בשנות ה-70, ומחלוצות הרוק הכבד, בהשקעה עסקית. המתופף כריס קרטיס מינה ב-1967 מנהל חברת טקסטיל בשם טוני אדוארדס, שיפעל כמנהל האישי שלו. אדוארדס וקרטיס, חסרי ניסיון מוסיקלי ממשי, הצליחו לשכנע יועץ פרסומי להשקיע בלהקתו העתידית של קרטיס. קרטיס גייס את שותפו לדירה, ג'ון לורד, שכבר ניגן בהרכב בשם The Flowerpot Men, ולורד גייס את ריצ'י בלקמור, גיטריסט מצליח שהתגורר בגרמניה באותה תקופה. שאר הלהקה הגיעה דרך מודעה שפורסמה ב"מלודי מייקר".

לאחר כמה חזרות עזב קרטיס את ההרכב, ובמקומו הגיע איאן פייס. הזמר הסקוטי רוד אוונס הצטרף, והלהקה קיימה את הופעת הבכורה שלה בדנמרק. את השם דיפ פרפל אימצה הלהקה, כך גורסים, על-שם השיר האהוב על סבתו של בלקמור. הלהקה הקליטה אלבום בסשן בן 18 שעות, והיא הוחתמה בבריטניה בחברת EMI. הסינגל הראשון שהוציאה, גירסת כיסוי לשיר "Hush " שביצע במקור בילי ג'ו רויאל, הגיע למקום הרביעי בארצות הברית. אלבום הבכורה, Shades of Deep Purple, יצא, אך לא נכנס למצעד הבריטי. בארצות הברית הגיע האלבום למקום ה-24. ב-1969, לאחר הוצאת שני אלבומים נוספים, עזב אוונס את הלהקה. במקומו הגיע הזמר איאן גילן, לשעבר מלהקת Episode Six, ואיתו בסיסט אותה להקה, רוג'ר גלובר. חודש לאחר מכן, הלהקה ביצעה "קונצ'רטו ללהקה ולתזמורת" מאת ג'ון לורד, עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית, ברויאל אלברט הול בלונדון. המופע, שהוקלט על-ידי הבי.בי.סי., יצא לאור כאלבום וצעד, לראשונה בתולדות הלהקה, במקום ה-26. אלבומם הבא, Deep Purple In Rock, כבר הגיע למקום הרביעי במצעד, ונשאר במצעד למעלה משנה.
בשנת 1971 נסעה הלהקה למונטרו שבשוייץ כדי להקליט אלבום ב"מונטרו קזינו". בזמן ההקלטות החלה שריפה בבניין, במהלך הופעה של פרנק זאפה ואמהות ההמצאה. השריפה תועדה בשירה "Smoke On The Water ", שיצא בארצות הברית ב-1973 ונמכר במיליון עותקים. היה זה השיר היחיד של הלהקה שהגיע לזהב. באותה שנה עזב גילן את הלהקה, והחליף אותו דייוויד קאברדייל, זמר וזבן בחנות לבגדי גברים. גלובר הבסיסט עזב גם הוא ובמקומו הגיע גלן יוז. האלבום Burn, עם יוז וקאברדייל, יצא והגיע למקום השלישי בבריטניה.
בשנת 1975 עזב בלקמור את הלהקה כדי להקים את להקת Rainbow, שמשמשת כמופע החימום של דיפ פרפל באותה שנה. החליף אותו הגיטריסט טומי בולין. "ספר השיאים של גינס" משנת 1975 הכתיר את דיפ פרפל כ"להקה הרועשת ביותר בעולם".
בשנת 1976 התפרקה הלהקה: קאברדייל החל בקריירת סולו, לאחריה הקים את להקת Whitesnake. טומי בולין מת ממנת יתר של הרואין, ואיאן גילן הוציא אלבום סולו ראשון, Child In Time. בשנת 1977 יצא "Smoke On The Water " בבריטניה, והגיע למקום ה-21 במצעד.
בשנת 1984 התאחדו בלקמור, גילן, גלובר, לורד ופייס והוציאו אלבום בשם Perfect Strangers. שמועות גרסו כי כל אחד מהחברים קיבל 2 מיליון דולר בעבור האיחוד. לאחר צאת האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בינלאומי. במהלך הסיבוב האירופאי, בלקמור סירב לנגן את " Smoke On The Water" ויצר בכך שערורייה. הלהקה הקליטה מחדש את להיטה הראשון, "Hush ", אך בשנת 1989 גילן עזב שוב את הלהקה, בשל חילוקי דיעות מוסיקליים. שאר הלהקה הוציאה את האלבום Slaves & Masters בשנת 1990. שנתיים אחר-כך חזר גילן שוב ללהקה, באומרו שהוא מתייחס ללהקה כאל גרושתו. אחרי פעילות נכבדת בשנות התשעים (האלבומים The Battle Rages On, Purpendicular, Abandon), בלי ג'ון לורד שעזב ב-92', הוציאה הלהקה את Bananas ב-2003 בשנת 2005 את Rapture of the Deep.

Categories
Uncategorized

פורטיסהד – מומה

Portishead

חברי הלהקה: ג'ף בארו – סמפלר, בת' גיבונס – זמרת, אדריאן אטלי – גיטרה, דייב מקדונלד – כלי הקשה

בתחילת שנות ה-90 נכבשה בריטניה על ידי צליל חדש לגמרי, שהגיע מעיר הנמל המפורסמת בריסטול. הצליל החדש, שזכה לכינוי טריפ-הופ, שילב אווירה אפלה וקולנועית עם מקצבי היפ-הופ מואטים, ועם ג'אז ודאב. למרות שהסגנון מיוחס לדי.ג'יי. שאדו, Massive Attack והמוסיקאים שסבבו אותה, היו אלה Portishead, עם אלבום הבכורה שלהם Dummy, שהביאו את הטריפ-הופ למיצוי אמנותי ומסחרי גם יחד.

פורטיסהד, שהחלו את דרכם כצמד, שכלל את ג'ף בארו ובת' גיבונס, יצרו ב-Dummy אווירה מלנכולית שעטפה שירים קברטיים ומלאי דרמה. בעזרת הצליל הייחודי שבנו, חצו פורטיסהד את גבולות מוסיקת הדאנס ממנה פרצו, והצליחו לגעת גם בקהלים אחרים, כמו זה של הרוק האלטרנטיבי. ההצלחה האדירה של פורטיסהד והמוסיקה האקזוטית שהציגו, הצמיחו בעקבותיהם המוני הרכבים, שניסו להשתמש בצלילי הטריפ-הופ החדשים. בגיל 13 עבר ג'ף בארו עם אמו לעיר האנגלית הקטנה פורטיסהד הנמצאת בקירוב לעיר הנמל בריסטול. "העיר נראית מאוד קטנה וחמודה", אמר בארו על המקור לשם הלהקה, בראיון למגזין "Rolling Stone " , "אבל האמת היא שזו עיר איומה". בארו לא חיכה זמן רב עד שעבר בגיל 17 להתגורר בבריסטול. למרות שכנער למד לנגן על תופים, החל בגיל 18 לרכוש יכולות בתחום הסימפול והמיקסוס וחלם על להקה משלו, שתנגן ותקליט מוסיקה שונה ממה ששמע באותה תקופה. את הידע הטכני שלו החל לרכוש כמפעיל טייפ באולפני "Couch House ". באולפן זה פגש בארו את חברי להקת מאסיב אטאק ואמנים רבים שהיו פעילים בזירת הדאנס של בריסטול. לאחר שהחל לצבור ביטחון כמוסיקאי, כתב בארו שירים עבור אלבומה של ננה צ'רי, Homebrew. הוא גם עזר לטריקי, מוסיקאי מפורסם אחר מאותה עיר, להפיק קטע שהקליט, והפיק לו קטע שהופיע באלבום צדקה למאבק באנמיה חרמשית.
לאחר שצבר ניסיון באולפני "Couch House ", החל בארו לחפש זמרת עבור ההרכב שאותו רצה להקים. לאחר ששמע לא פחות מ-50 זמרות שונות וכמעט התייאש לחלוטין, הוא פגש ב-91', בלשכת האבטלה המקומית, את גיבונס. לה היה כבר נסיון של כמה שנים בשירה בלהקות עלומות שם, ובזמן שפגשה את בארו היא עבדה כסולנית בלהקה שניגנה גרסאות כיסוי לשירים של אמנים כמו פליטווד מק, ג'ניס ג'ופלין ואחרים. השניים, שגילו מייד שהם חולקים טעם מוסיקלי משותף, החליטו על הקמת להקה, ופורטיסהד יצאה לדרך.
הם החלו לעבוד על חומר מקורי, ונעזרו בגיטריסט הג'אז אדריאן אטלי, שמאחוריו כבר עמדה היסטוריה של נגינה עם מספר אמני ג'אז גדולים. בזמן שגיבשו את הסגנון המוסיקלי שלהם, המשיך ברו לעבוד כאיש אולפן, כשהוא יוצר ומפיק רמיקסים לשירים של פריימל סקרים, דפש מוד ו- Ride.
עוד לפני שהשלימה פורטיסהד את הקלטותיה הראשונות, יצרו חבריה סרט קצר בשם "To Kill A Dead Man" , מעין מחווה פרטית, בשחור לבן, לסרטי המתח והריגול האפלים של שנות ה-60. הדמויות המרכזיות בסרט היו בארו וגיבונס, ואת המוסיקה סיפקה כמובן פורטיסהד. הסרט זכה לשבחים רבים, והמוסיקה שעיטרה אותו זכתה להשוואות מחמיאות למוסיקה של ג'ון בארי ואניו מוריקונה, שניים מכותבי הפסקולים המפורסמים ביותר. בעקבות הסרט החלו השמועות על הצליל הייחודי של פורטיסהד להתפשט, ותפסו גם את אוזניהם של אנשי חברת התקליטים "Go! Discs ", שהחתימו את הלהקה ב-93'.
Dummy, אלבום הבכורה של פורטיסהד, יצא ב-94'. מתוכו בחרה הלהקה להוציא את "Numb " העגמומי כסינגל הראשון. בארו וגיבונס, שניהם ביישנים למדי, התקשו לעטוף את הפצת האלבום במסע אינטנסיבי של יחסי ציבור וראיונות. כתחליף, נבנתה תדמיתה של הלהקה סביב המוסיקה והקליפים הקולנועיים שיצרו לה. לאט לאט צמחה הפופולריות של הלהקה בבריטניה, והיא הגיעה לשיאה בטקס פרסי ה- "Mercury " היוקרתי, שבו קטף Dummy את פרס "האלבום הטוב של השנה", תוך שהוא מביס את אלבומיהם החדשים של PJ Harvey, Blur, Tricky ו- Oasis.
בעקבות הצלחת אלבום הבכורה, נוצר לחץ רב סביב הלהקה בזמן העבודה על האלבום השני. למרות שאדריאן אטלי והטכנאי הקבוע של ההרכב, דייב מק'דונלד, הצטרפו ללהקה כחברים מן המניין, הלכה העבודה על האלבום והתארכה. ברו, פרפקציוניסט חסר תקנה, דחה את מועד יציאת האלבום שוב ושוב. Portishead, אלבומה השני של הלהקה, יצא לבסוף בספטמבר 97'. למרות שחסר את החדשנות של קודמו ותואר על ידי רבים כדריכה במקום, היה האלבום בבחינת זיקוק ומיצוי של הצליל הייחודי של ההרכב.
שנה לאחר צאתו הקליטה פורטיסהד אלבום נוסף, הפעם בהופעה חיה. האלבום, שיצא ב-1998, נקראPNYC. להופעה שהוקלטה בניו יורק צירפה הלהקה תזמורת מיתרים מלאה, שהוסיפה ממד חדש ושונה לשירים משני האלבומים. השירים שהוקלטו, זכו לעיבודים אחרים לחלוטין מאלה שהופיעו באלבומי האולפן, והדגישו את הצד המלודי והתיאטרלי במוסיקה של פורטיסהד.

Categories
Uncategorized

סינדי לאופר – מומה

Cyndi Lauper

נולדה בשם: Cynthia Ann Stephanie Lauper

בשנות ה-80 הייתה סינדי לאופר אחת מזמרות הפופ המצליחות ביותר באמריקה ובאירופה, ולאחר צאת אלבומה She's So Unusual נדמה היה לעולם שאפילו מדונה הושפעה ממנה ומהסגנון שלה, למרות שזו האחרונה היתה ותיקה יותר. שירה בקול ילדותי, טקסטים פמיניסטיים, ולבוש זרוק וצעקני, כל אלו סייעו ללאופר ביצירת התדמית הפופית שלה. פרט לתדמיתה המסחרית, הגיעו שיריה למודעות של מיליונים ברחבי העולם גם בזכות השילוב שהציגו השירים בין אלמנטים של פופ, פאנק, פנק, רוקנ'רול, גל-חדש, רגאיי וסקא. לאחר She's So Unusual המצליח, פנתה לאופר לכיוון של מוסיקת "אמצע הדרך", אבל המשיכה לשמור על מראה ייחודי, שבא לידי ביטוי בעיקר בשיער צבעוני וחצי-מגולח.

לאופר גדלה בברוקלין, ניו-יורק, ובגיל מוקדם נשרה מבית-הספר. בתחילת דרכה שרה בלהקות שביצעו גרסאות-כיסוי לשירים מוכרים, תוך שהיא לוקחת שיעורי פיתוח-קול. לאחר שפגשה את ג'ון טורי, הקימו השניים את להקת Blue Angel. אלבומה של הלהקה, שנקרא אף הוא בלו אנג'ל, יצא בשנת 1980 וזכה להצלחה מועטה בלבד. לאופר נקלעה למצב של פשיטת-רגל, והלהקה התפרקה.
בשנת 1983, לאחר שהתפרנסה משירה בבארים ובמסעדות, הוציאה לאופר את האלבום She's So Unusual, בהפקתו של מי שהיה החבר שלה באותו זמן, דייוויד וולף (שאף הופיע בקליפים של לאופר). בסיוע חשיפה מאסיבית של רשת ה-MTV האמריקאית, הגיע האלבום למקום השני במצעד. הלהיט המוכר ביותר של לאופר "Girls Just Want To Have Fun " הגיע למקום השני במצעד הסינגלים האמריקאי. שיר נוסף מהאלבום, "Time After Time ", הגיע למקום הראשון. "Goonies R Good Enough For Me ", השיר שנכתב לפסקול הסרט "הגוניז", יצא בשנת 1985, והגיע למקום העשירי במצעד האמריקאי.
רק בשנת 1986 יצא אלבום נוסף של לאופר, בשם True Colors, שהיה אלבום בוגר, שקט ואישי יותר מקודמו. אף ששיר הנושא מתוך האלבום הגיע למקום הראשון באמריקה, והאלבום למקום הרביעי במצעד האלבומים, הרי שהצלחת האלבום הייתה מועטה ביחס לאלבום הקודם. לאחר ניסיון לא-מוצלח לפתוח בקריירת-משחק חזרה לאופר אל אולפן-ההקלטות. בשנת 1988 יצא האלבום A Night To Remember , שזכה להצלחה מסחרית בינונית למדי, ולביקורות לא-אוהדות. עם זאת, ממנו יצא הלהיט "I Drove All Night". השיר הוצע בתחילה לרוי אורביסון, ולאחר שהוא סירב, לקחה אותו לאופר. אורביסון, אגב, התחרט וביצע אותו גם כן. ב-1989 נפרדה לאופר מוולף והתחתנה עם השחקן דייוויד ת'ורנטון. הכומר בחתונה היה לא אחר מאשר ליטל ריצ'ארד.
בשנת 1993, לאחר ששיחקה בסרט נוסף שגם הוא לא הצליח בקופות, יצא האלבום Hat Full Of Stars, אלבום בו נטלה לאופר חלק פעיל בהפקה ובכתיבת השירים. מילות השירים באלבום עסקו בנושאים רציניים ואף קשים לעיכול, אך הוא נכשל מבחינה מסחרית. ב-1994 הוציאה לאופר אלבום-אוסף בשם Twelve Deadly Cyns. האלבום, ובמיוחד גירסת הרגאיי המחודשת ללהיט "Girls Just Want To Have Fun " , שהגיע למקום הראשון באמריקה, זכו להצלחה מסחרית גדולה. שני אלבומים נוספים של לאופר, Sisters Of Avalon שיצא ב-1997, ו-Merry Christmas, Have A Nice Life, שיצא ב-1998, לא זכו להצלחה מסחרית. בשנת 2001 חזרה לאופר על נוסחת אלבומי חג המולד, והוציאה את "Feels Like Xmas".
בשנת 2003 הוציאה לאופר את At Last, אלבום של סטנדרטי פופ וג'אז בביצועה. בין השירים באלבום היו שיר הנושא, השיר "החיים בוורוד" ו"Makin' Whoopee", דואט עם טוני בנט.

Categories
Uncategorized

בוב מארלי – מומה

Bob Marley

נולד בשם: Robert Nesta Marley

בוב מארלי היה הג'מייקני הראשון שהפך לכוכב, לא רק בג'מייקה ובארה"ב, אלא בעולם כולו. מעבר למוסיקה העשירה שלו, הוא נתן קול לעניים, שר בשם המדוכאים, המוסיקה שלו נתנה קול לנאבקים בחיי היום יום בג'מייקה, ובעולם כולו. הוא שר בעד שלום, אחווה, צדק ואהבה. תמיכתו בערכים אלה נבעה מתוך אמונה אמיתית בתנועת ה'רסטפרי', תנועה של שחורים השואפים לשיבת השחורים לאפריקה. מארלי היה התגלמות התנועה בקנה מידה עולמי, והוא לקח על עצמו באהבה את תפקיד הדובר הקיצוני. עם הזמן, הפך מארלי גם לסמל דתי, ובג'מייקה היו שראו בו נביא. למרות שמת בגיל צעיר ממחלת הסרטן, ממשיכים המסרים והמוסיקה של מארלי לחיות עד היום.

מארלי נולד בכפר קטן בג'מייקה, לאמו, סדלה בת ה-17 ולאביו, נובל, גבר לבן בן 50. משפחתה של אמו, שהייתה משפחה חקלאית, לא קיבלה את האב בגלל צבעו ואמו גידלה את מארלי לבדה. בילדותו חי חיי עוני. אמו עבדה בנקיון בתים ומארלי ניסה לעבוד בריתוך. בגיל 14 עזב את הבית כדי להתחיל בקריירה מוסיקלית. הוא פנה לג'ו היגס, אמן מקומי שלימד בחינם נגנים צעירים, וב-1962 הוציא בחברת התקליטים "Beverly " את הסינגל הראשון שלו, שנקרא "Judge Not ". יחד עם מארלי, למדו אצל היגס גם בני ליווינגסטון ופיטר טוש. היגס הפנה את השלושה לקוקסון דוד, דמות מוכרת בעולם הרית'ם אנד בלוז בג'מייקה, ובעל האולפן "Studio One ". קוקסון צירף אל השלושה את ברית' וויט הצעיר ואת בברלי קרסו, והתחיל לעבוד איתם. תחת השם ה-Wailin' Wailers, התעמקו החמישה בדו-וופ ובסול, ואף הוציאו כמה שירים. ב-64', אחרי שברית' וקרסו עזבו את הוויילרס, הוציאו שלושת הנותרים בהרכב את האלבום Simmer Down, אלבום סקא שהצליח מאד בג'מייקה. הוא שהה במצעדים תקופה ארוכה ונמכר באלפי עותקים במדינה הקטנה.
הוויילרס הקליטו קטעים רבים עבור "Studio One " בשלוש השנים בהן עבדו עם קוקסון. הם הכניסו תוכן פוליטי לשירים המקוריים שלהם וביצעו גם גירסאות כיסוי לשירים של החיפושיות, טום ג'ונס, המוטאונס ובוב דילן. הם ערכו ניסויים במוסיקה והאטו את הקצב של סגנון הסקא. התוצאה נקראה "Rude Boy Music ". למרות הצלחת הוויילרס, היו המשכורות אותן קיבלו מן החברה נמוכות. בנוסף, לא היו לחבריה זכויות יוצרים על השירים, וב-1966 הם עזבו את "Studio One ". באותה שנה התחתן מארלי עם ריטה אנדרסון, זמרת ההרכב Soulettes. הוא נסע לארה"ב לעבוד במלון שבו עבדה אז אמו, אבל אמונתו ברסטפרי המשיכה לגדול והוא לא הצליח להתרחק מג'מייקה.
עם שובו לג'מייקה באותה שנה, חזר מארלי לעבוד עם ליווינגסטון וטוש. באותה תקופה, הפכו הסקא והרוד בוי מיוזיק לסגנון שנקרא "רוק סטדי". שלושת הנגנים, יחד עם ריטה, הקימו חברת הקלטות קטנה ועצמאית שנקראה "Wail'N'Soul'M ", במטרה להצליח בכוחות עצמם. הם התמקדו בסגנון ה"רוק סטדי", והוציאו את Bend Down Low, הראשון מתוך סדרה של אלבומים בעלי צליל ג'מייקני טהור.
באותה תקופה התחזקה אמונתם של השלושה ברסטפרי, והם החלו להקדיש את עצמם ללימוד והטפה לאמונה זו. בתחילת 68' הקליטו הוויילרס שפע של חומר חדש עם המפיק דני סימס. מאוחר יותר באותה שנה עברו לעבוד עם מפיק הרגאי הידוע והמבוקש לי "סקראץ'" פרי. אחרי התמוטטות חברת התקליטים הקודמת שלהם, הקימו השלושה ב-1971 חברת תקליטים חדשה, "Tuff Gong ". בחברה זו הוציאו כמה סינגלים, לפני שחתמו על חוזה עם חברת Island בראשות כריס בלקוול. החוזה איפשר להם להמשיך להוציא אלבומים בחברה העצמאית שלהם.
ב-1973 הוציאו הוויילרס את Catch a Fire, אלבומם הראשון שיצא מחוץ לגבולות ג'מייקה. ושכלל את הלהיט "Stir It Up ". באלבום זה נתנו הוויילרס לקהל הרוק משהו חדש לרקוד לצליליו, וגם היפנו את תשומת ליבו אל מילות השירים. אחריו הוציאו השלושה את Burnin', עם הלהיט "I Shot The Sheriff" (ב-74' הגיע הביצוע של אריק קלפטון לשיר זה למקום הראשון במצעדים). עם תום הקלטות האלבומים, עזבו ליווינגסטון וטוש את ההרכב על מנת לפתוב בקריירות סולו. מארלי צירף אליו בשלב זה שלוש זמרות שביצעו קולות רקע בשיריו. ההרכב הנשי שמאחורי מארלי נקרא I- Tree, והוא כלל, בין השאר, את אשתו. ההרכב נקרא אז בוב מארלי והוויילרס. עם הרכב זה, הוציא מארלי ב-1975 את האלבום המוסרני Natty Dread, מתוכו נכנס למצעד האנגלי השיר, שהפך לאחת הקלסיקות של הרגאיי, "No Woman No Cry".
ב-76' הוציא מארלי את האלבום Rasta Vibrations, שהגיע לעשרת המקומות הראשונים במצעד האמריקני. בשלב זה יצר מארלי, עם המוסיקה שלו ועם המסרים של שיריו, נישה עצמאית בתוך הפופ האמריקאי. אבל הצלחתו גדלה לא רק מחוץ לג'מייקה. במדינת הולדתו היו שראו בו דמות מיסטית, משורר ונביא. שיריו זכו להקשבה קולקטיבית של העם, כשלכל מילה בשיריו יוחסו מובנים נסתרים. באותה שנה שרד מארלי נסיון התנקשות, שנעשה בביתו שבג'מייקה. ב-1977 הוציא מארלי את האלבום Exodus, שהיה אלבומו המצליח ביותר עד אז ושכלל את "Waiting In Vain", "Jumming " ו- "Turn Your Lights Down Low ". השיר האחרון, אגב, צבר הצלחה רק ב-99', כשזכה לחידוש על ידי לורן היל, כלתו של מארלי.
באותה שנה, בזמן סיבוב הופעות באירופה, שיחקו מארלי והוויילרס משחק כדורגל (אהבה גדולה של מארלי) עם עיתונאים צרפתיים. מארלי נפגע ברגלו ולמרות שהטיפול בו גילה תאים סרטניים, סירב מארלי להיכנס לניתוח והמשיך להקליט ולהופיע כרגיל. ב-78' הוא הוציא את Kaya, שכלל את "Is This Love" ו- "Satisfy My Soul". מארלי קיבל באותה שנה מדליית שלום מהאומות המאוחדות, בשמם של 500 מיליון אפריקאים, עבור ההישגים ההומניטריים שלו, וערך מופע שלום בג'מייקה, אליו הזמין את ראש הממשלה מייקל מנלי ואת מנהיג האופוזיציה, אדוארד סגה. בנוסף, הוא הופיע ב-78' במדיסון סקוור גרדן בניו-יורק. ההופעה מתועדת באלבום Babylon By Bus, שנחשב לאחד מאלבומי ההופעה החזקים בהיסטוריה של הרגאיי. ב-79' הוציא מארלי את Survival, אלבום עם הצהרות לוחמניות ששיקפו את הקול הפוליטי המתחזק שלו.
ב-1980 הופיע מארלי בזימבבווה החופשית. הוא הכריז על סיבוב הופעות חדש כשהתמוטט בניו-יורק. הסרטן שבגופו התפשט למוח, לריאות ולכבד, ומארלי מת שמונה חודשים לאחר מכן, בגיל 36. עולם המוסיקה הפסיד את אחד מהאמנים הפעילים ובעלי ההשפעה החזקה ביותר שלו. מותו של מארלי הגיע בדיוק כשקולו, שקרא ליצירת עולם אחד ואהבה אחת, ושנבע מאמונתו ברסטפרי, התחיל להישמע ברחבי העולם. "מאגר המוסיקה שהשאיר אחריו הוא כמו אינציקלופדיה", אמרה ג'ודי מוואט מה-I-
Trees, על מארלי, שנחשב לאחד מהאמנים החשובים והמשמעותיים ביותר של המאה ה – 20. בשני מקרים שונים, נרצחו בג'מייקה המתופף של הוויילרס, קרלטון ברט ופטר טוש. ריטה מארלי, אלמנתו של בוב, המשיכה לנהל את חברת התקליטים המשפחתית, וכמה מילדיו המשיכו בקריירה מוסיקלית משלהם.

Categories
Uncategorized

דפש מוד – מומה

Depeche Mode

חברי הלהקה: דייב גהאן – זמר, מרטין גור – סינתיסייזר, אנדרו פלטשר – סינתיסייזר, אלן וויילדר – סינתיסייזר, ווינס קלארק – סינתיסייזר

כלהקה שהסתמכה אך ורק על סינתסייזרים הצליחה דפש מוד ליצור רבגוניות ועושר צלילי, שנע לאורך השנים מדאנס פופ קליל לעבר טונים דרמטיים וקודרים יותר. הלהקה החלה את דרכה כחלק מתנועת הניו-רומנטים בבריטניה של שנות ה-80, שהתאפיינה בבגדים אלגנטים, איפור ופופ אלקטרוני רקיד, ועד מהרה הפכה לאחת מלהקות הסינתי-פופ (המבססות את הצליל שלהן על סינתסייזרים) המצליחות ביותר בעולם. כבר בשנות ה-80 היוו חברי הלהקה כוח חדשני ופורץ גבולות בסצינת המוסיקה הבריטית, ובשנות ה-90 הם זינקו מהשוליים לעבר המיינסטרים, עם צמיחת הפופולריות של המוסיקה האלטרנטיבית.

היסודות ללהקה הונחו עוד ב-76', כשהקלידנים וינס קלארק ואנדרו פלטשר (המכונה "פלטש") הקימו את להקת No Romance in China. הלהקה לא שרדה זמן רב, וב-79' הקים קלארק עם מרטין גור את להקת French Look. תוך זמן קצר הצטרף אליהם פלטשר והם שינו את שמם ל- Composition of Sound. אחרי מספר חודשי פעילות עם קלארק בתפקיד הסולן, גייסו השלושה את הזמר דיויד גהאן, ושינו את שמם לדפש מוד, שמו של מגזין אופנה צרפתי ידוע.
היה זה אירוני שמי שנחשבו למלכי הסינתסייזר נגנו במועדונים המקומיים, בימים בהם עוד היו שלישייה, דווקא על גיטרות. למעשה, את הסינגל הראשון שלהם, "Photographic" הקליטו עוד כשלישייה, והוא הופיע באלבום האוסף של חברת התקליטים Some Bizzare . אחרי שהחלו למלא מועדונים בלונדון, גילה אותם המפיק דניאל מילר והחתים אותם בחברת "מיוט" שנשארה חברת התקליטים שלהם מאז ועד היום.
אלבום הבכורה שלהם, Speak and Spell, ראה אור ב-81'. שני הסינגלים הראשונים מתוכו, "Dreaming Of Me" ו- "New Life", לא היכו גלים, אך הסינגל השלישי, "Just Can't Get Enough", נכנס לעשירייה הפותחת במצעד הבריטי, והביא גם להצלחת האלבום כולו. נראה היה שהם בדרכם להצלחה, אך עזיבתו הפתאומית של הכותב הראשי קלארק לטובת להקת Yazoo עם אליסון מויה, העיבה על עתידם. למרבה ההפתעה, במקום ליפול הם הצמיחו כנפיים, כשגור תפס את מקומו של קלארק בכתיבת השירים והקלידן אלן וויילדר גוייס לעמדת הסינתסייזר הנוסף.
אחרי עדכון ההרכב, הוציאו דפש מוד ב-82' את האלבום A Broken Frame, שהיה נאמן לקו המוסיקלי של הלהקה עד אז, וזכה להצלחה רבה כקודמו. בטחונו העצמי של גור ככותב הלך וגדל, וסגנונו התגבש תוך שהוא מושך את האווירה המוסיקלית לכיוון מתוחכם וקודר יותר. הסגנון החדש כבר נראה לעין באלבומם השלישי, Construction Time Again, שיצא ב-83'. למרות שזכו כבר מתחילת דרכם לקהל מעריצים שגדל בעקביות, התרחשה הפריצה המשמעותית שלהם לתודעת הציבור רק ב-84', עם האלבום Some Great Reward. האלבום, שהצליח להגיע לקהל המיינסטרים בארה"ב ובבריטניה, היה בעל מרקם תעשייתי, וצליל אפל יותר מזה של אלבומיהם הקודמים. השירים באלבום, שהפכו לקלאסיקות סינתי-פופ, עסקו בנושאים כמו מין קינקי ודת. "Master And Servant" עסק בסאדו-מאזוכיזם, "Blasphemous Rumours" עסק בספקנות דתית והלהיט העולמי "People Are People" עסק בשוויון בין בני אדם. מעבר להצלחה המסחרית שהביא להם האלבום, הוא זיכה אותם בפרסום ובאהדת הביקורת.
האלבום Black Celebration, שיצא ב-86', המשיך את המגמה המלנכולית והתעשייתית שחדרה ליצירתם. האלבום האווירתי גם ביסס את מעמדם מבחינה מסחרית. ב-87' הוציאו דפש מוד את Music for the Masses, שהמשיך את שרשרת ההצלחות ולווה במסע הופעות מצליח, שתועד בסרטו של הבמאי ד.א. פנבייקר, והונצח באלבום החי הכפול 101, שיצא לאור ב-89'.
למרות שבסיס המעריצים שלהם כבר הגיע למימדים עצומים, נחשבו דפש מוד לתופעה מחתרתית עד ליציאתו של Violator בשנת 90'. בהשפעת הרוק האמריקאי העניקו דפש מוד לאלבומם צליל קשה יותר, והוא זכה להצלחה מסחררת. מסע ההופעות בארה"ב הפך אותם לכוכבים ענקיים. האלבום נמכר במליוני עותקים ברחבי העולם, ונכנס לעשירייה הפותחת במצעד האמריקאי. הוא הניב להיטים רבים, בינהם "Enjoy The Silence", "Policy Of Truth" ו- "Personal Jesus", שהמשיכו לשלב בין שני הנושאים החביבים על הלהקה, מין ודת.
עם פריחת המוסיקה האלטרנטיבית בשנות ה-90, נסקה הפופולריות של דפש מוד לגבהים חדשים, ובשיא הצלחתה הוציאה הלהקה את Songs of Faith and Devotion. האלבום, שיצא ב-93', הגיע מייד עם צאתו למקום הראשון במצעדים בארה"ב ובבריטניה. הצליל של האלבום היה ממוקד יותר בגיטרות, והלהיטים הבולטים מתוכו היו "I Feel You" ו- "Walking In My Shoes". למרות הצלחתם, לוח הזמנים המתיש וסיבובי ההופעות הבלתי פוסקים של הלהקה גבו את מחירם.
דווקא כשהגיעו לפסגת הקריירה שלהם, החלו חברי הלהקה לקרוס. ראשון עזב את הלהקה וויילדר (שנה לאחר מכן, ב-97', הוא התחיל לנגן עם Cinematic Recoil). אבל המכה האמיתית הגיעה כאשר אושפז גהאן בבית חולים, בחשד למנת יתר של הירואין. ההדרדרות בחייו של גהאן החלה כבר מספר שנים קודם לכן, כאשר עבר מאסקס ללוס אנג'לס, התגרש מאשתו, התחתן עם חברתו האמריקאית שאהבה את סצינת ההרואין-שיק והסתובבה עם מוסיקאים כמו פרי פארל, התגרש ממנה וניסה להתאבד. התמכרותו להירואין הביאה אותו לסף מוות ובראיון חושפני שנתן למגזין NME דיבר בכנות על בעיית הסמים שלו, ממנה התנקה לאחר ששמע את בנו אומר לו שהוא לא רוצה שימשיך להיות חולה. הוא שיכנע את הקוראים שעכשיו, לאחר שנגמל, ישאר נקי ויהיה נאמן לאהבתו הראשונה, דפש מוד. לאחר ארבע שנות שתיקה, הצליחה הלהקה לשקם את עצמה, והוציאה בשנת 97' את Ultra. גהאן, גור ופלטשר, שעבדו כשלישייה, הוכיחו שהם עדיין מסוגלים לייצר להיטים, כששחררו את "Barrel Of A Gun" ו- "It's No Good".
ב-1998 הוציאו דפש מוד אלבום אוסף כפול של להיטיהם הגדולים, Singles 86-98', ובעקבותיו יצאו למסע הופעות עולמי בן 5 חודשים, בו הופיעו ב-18 ארצות מול 650 אלף מעריצים. בשנת 2001 יצא "Dream On", הסינגל הראשון מאלבומם Exciter, אלבום האולפן הראשון שלהם מזה ארבע שנים. על האלבום, שהפיק מארק בל (הידוע מעבודתו עם ביורק), אמר מרטין גור "עדיין יש בו אפלוליות, אך לדעתי הוא יותר מעודד". ביוני אותה שנה יצאה הלהקה למסע הופעות עולמי שנמשך חמישה חודשים, בהם הופיעו 84 פעם ב-24 מדינות, לכ1.2 מיליון מעריצים. ההופעה בפאריס הונצחה בדי.וי.די מיוחד שביים אנטון קורבין, שראה אור ב-2002.
באוקטובר 2005 הוציאה הלהקה את האלבום Playing The Angel, שהופק על ידי בן הילר. חבר הלהקה פלטשר תיאר את האלבום כ"לא דיגיטלי כמו Exciter, אלא אורגני יותר… אולי חמים יותר". מהאלבום יצא הסינגל "Precious", שזכה להצלחה. לאחר מכן הודיע האמרגן שוקי וייס כי חתם על הסכם עם נציגי הלהקה, לפיה תופיע דפש מוד בישראל ב-3 באוגוסט 2005. מופע החימום, כך פורסם, תהיה להקת פרנץ פרדיננד הסקוטית.