Categories
Uncategorized

עוזי והסגנונות – מומה

חברי הלהקה: עוזי פוקס – זמר, אבי קרפל – גיטרה,זמר, אייב אורצ'בר – קלידים, רפי שוורץ – בס, מאיר ישראל – תופים, אלדד שרים – קלידים, יוסי אטיאס – תופים, אלי סולם – לא הוזן, מייק גולדשטיין – גיטרה, מאיר רוזן – קלידים

עוזי והסגנונות הייתה, לצד הצ'רצ'ילים והאריות, מהמצליחות בלהקות הקצב של שנות ה-60, ובין היחידות (עם הצ'רצ'ילים) שהקליטה אריך נגן. לפני הצטרפותו של פוקס הייתה הסגנונות להקה מצליחה, ואף חדשנית כשהוציאה תקליטון בעברית. אך לשיא הצלחתה הגיעה עם עוזי פוקס ובאנגלית. בדומה לצ'רצ'ילים הגיעה עוזי והסגנונות למעמד המכובד והנדיר של להקה עם אלבום גם בזכות צירופו של מוסיקאי מחו"ל, במקרה שלה הקלידן אייב אורצ'בר, שהביא איתו לא רק לחנים אלא ידע ומקצועיות שהיו חסרים לרבים מהנגנים הישראלים של אותה תקופה.

להקת עוזי הסגנונות הוקמה ב-1969 כשאבי קרפל, זמר וגיטריסט להקת הסגנונות רצה להתרכז בנגינת הגיטרה, חיפש זמר חדש, ובאמצע 1969 שיכנע את מי שנחשב לטוב בזמרי להקות הקצב, עוזי פוקס, להצטרף ללהקה, ששינתה את שמה לכבודו לעוזי והסגנונות.
באותה שנה הופיעה בארץ להקה בריטית בשם Revolver (שהקליטה כאן תקליטון בהפקת סטן סולומון מהצ'רצ'ילים). חבריה תיכננו להשתקע בישראל, אך אחרי שנפלו קורבן לשוד מזוין חזרו רובם לאנגליה, ובארץ נשארו קלידן הלהקה, אייב אורצ'בר, והתמלילן, טוני פרייס.
ב-1969 כשאלדד שרים, קלידן הסגנונות התגייס (והפך לכוח משמעותי בעיבודי קצב בלהקות הצבאיות), צורף ללהקה אורצ'בר כנגן אורגן וגם כמלחין שהעשיר אותה בשירים שיצר עם פרייס.
הקלטת הבכורה של עוזי והסגנונות הייתה דווקא לשיר לא מקורי. אבנר רוזנבלום, עורך בגלי צה"ל, נתן להם הקלטת דמו שקיבל מהלהקה הבריטית מנפרד מאן. בהפקת מיקי גבריאלוב הקליטה הלהקה את השיר "Day Time Night Time", תחילה עם האורגן של שרים ולאחר מכן עם זה של אורצ'בר. השיר הפך ללהיט גדול בסוף 1969 ויצא בתקליטון ביחד עם חידוש לשיר ששר פוקס בלהקה קודמת בה היה חבר, הכוכבים החדשים, "Iv'e Got Sunshine" (מ' ול' סמי גרבלי). בהופעות הלהקה התגלו לראשונה סימני היסטריה: צרחות, התעלפויות והתנפלויות של מעריצות.
בראשית 1970 הקליטה עוזי והסגנונות שירים שכתבו אייב אורצ'בר וטוני פרייס: "Morning Train",
"Someday" ו"Where Were You Last Night". זו הייתה רמה חדשה בהקלטות רוק בארץ: גיטרות מלאות עוצמה של קרפל עם מסך קלידים סוחף של אורצ'בר ובס-תופים חזקים של שוורץ וישראל יצרו צליל מגובש ומפתיע (שמזכיר את מה שסגול כהה עשתה קצת אחר כך). השירים יצאו בתקליטון בארץ ובאנגליה, שם כונתה הלהקה בקיצור עוזי (בגלל תת המקלע יותר מאשר בגלל פוקס). החברים יצאו לבריטניה לחודשיים של קידום התקליטון, התארחו בתוכניות טלוויזיה ורדיו והופיעו מעט, אך לא הצליחו להשיג חוזה הקלטות שם (אם כי בארה"ב התקליטון נמכר בכ-30,000 עותקים). הם החליטו לחזור ארצה ולהפסיק את פעילותם המשותפת. בדרך חזרה, באוניה, כתבו אורצ'בר ופרייס להיט המנוני בשם "Friends", שהצליח מאוד בארץ ושיכנע את החברים לא לפרק את הלהקה ולהקליט אלבום. עם יהודה קולטון כטכנאי ומפיק מוסיקלי ובחיזוק אלדד שרים באורגן, דני שושן בכלי הקשה ודורון כהן מלהקת סול מאן בכלי נשיפה הוקלט אלבום שכולו שירים שכתבו פרייס ואורצ'בר, ביניהם
"Walking Through The Sunshine", "Hello Today", "Big Red Sail", "I Didn't Know",
"South Side Of The Hill" ועוד. שירים אלה, בצירוף "חברים" וגרסאות משופרות ל"רכבת הבוקר" ו"יום ולילה", השלימו את האלבום Friends, ששילב פופ-רוק, מוסיקת נשמה שחורה (בעיבוד כלי נשיפה של פוקס ואורצ'בר), נגיעות בפסיכדליה וגם קטעים מורכבים יותר, שאיפשרו לאבי קרפל להראות מה הוא יודע לעשות בגיטרה. הם אומנם הגיעו להוצאת האלבום בזכות שיתוף הפעולה עם מוסיקאי מחו"ל, אך אי אפשר להמעיט מגודל ההישג: להקת קצב ישראלית מוציאה אלבום מקורי בחברת התקליטים "הד ארצי".
עוזי והסגנונות הופיעה בהצלחה רבה ושיריה הושמעו ברדיו ואפילו בטלוויזיה ("רכבת הבוקר" אף שימש בשיעור לימוד אנגלית בטלוויזיה החינוכית), אך החיכוכים בין החברים התגברו וקרפל החליט לפרוש. חבריו, בחיזוק הגיטריסטים אלי סולם (מהעכבישים) ומייק גולדשטיין, הצטרפו למחזמר הפופ "קפוץ" שהפיק תיאטרון דגן. אורצ'בר הלחין למחזה שירים שכתבו רבקה רז ואיזי אברהמי: "להיות ורק להיות", "תנו לאדם לבחור", "אני אוהבת את שניהם", "גם כאן יש אור", "ומתוך הלבן הזה" ו"שישה כיווני אוויר". גם דני סנדרסון, אוהד מושבע של הלהקה, הלחין למחזה שירים ששרו פוקס, אבי אביבי, מושיק חסון, רוני כץ, רבקה בכר, יוסי אלפי ובהירה שלום. "קפוץ" עורר סערה מסוימת בגלל העירום שבו, אך ההופעות היו כישלון, מה שלא הוסיף למורל של חברי הלהקה וזירז את התפרקותה.
פוקס ושוורץ המשיכו ב-1971 את עוזי והסגנונות עם סולם, המתופף יוסי אטיאס (מהמסמרים) והקלידן והכנר מאיר רוזן (מהנסיכים). הם הקליטו שירים אחדים, ביניהם "Run To The Phone" ו"Cry" שכתבו פוקס ואורצ'בר (שגם ניגן בהקלטתם), ושירים בעברית: "אושר" ו"טוב לי ככה" (מ' משה בן-שאול, ל' דני שושן). הם גם תיכננו הקלטת אלבום שלם בעברית מלחניו של מישה סגל, אך הרעיון נגנז וגם הרכב זה הגיע לסוף דרכו.
פוקס המשיך לשיר בעברית ואף ידע תקופת הצלחה, ושוורץ ניגן עוד מעט (בין השאר עם ישראל בהופעות של רותי נבון) אך עד מהרה פרש מהתחום. אורצ'בר השתלב לרגע במוסיקה הישראלית כשהדודאים הקליטו לחן שלו ל"פטיש מפלסטיק" (מ' דן אלמגור, ע' מתי כספי), ויחד עם ישראל הוא הצטרף ללהקה הבריטית הסינג סינג שפעלה בארץ מאמצע שנות ה-60. ב1971- הופיעה הלהקה בארץ ובאירן, וכשהתפרקה בסוף השנה הקימו אורצ'בר, ישראל ודוד רג'ואן שלישיית רוק כבד בשם ברנדי ג'יימס. השלישייה הקליטה שני שירים של אורצ'בר, "Brenda" ו"Sunshine" והתפרקה גם היא. אורצ'בר נסע לקנדה ופרש מפעילות מוסיקלית. רג'ואן עבר אל הגל החדש ולאחר תקופה קצרה עזב את הארץ.
מאיר ישראל היה היחיד בין חברי עוזי והסגנונות שהשתלב ושרד במוסיקה הישראלית הממוסדת עד ימינו. הרכב עוזי והסגנונות המקורי לא שב לפעול מעולם, אם כי לעיתים הופיע השם הסגנונות בפרסומים שונים, גם כלהקת הליווי של פוקס.
ב-1990 יצאה עוזי והסגנונות למופע איחוד חד פעמי עם אבי קרפל, אלדד שרים, מאיר ישראל, אילן דודמן (מהשמנים והרזים) וגרי אקשטיין (מהכוכבים הכחולים), וגם הקליטה מחדש את להיטה הגדול של הלהקה, "חברים", הפעם עם מילים בעברית שכתב ישראל.

Categories
Uncategorized

אביבה הד – מומה

אביבה הד התפרסמה בתחילת שנות ה-70 כזמרת הליווי של עקיבא נוף במופע ובאלבום משיריו שנקראו "הבוקר שאחרי". מתוך האלבום הצליח במיוחד השיר "איזבל", שאף הגיע לראשי מצעדי הפזמונים.

ב-1975 שרה תקופה קצרה עם להקת פיאמנטה של הגיטריסט יוסי פיאמנטה.
ב-1978 השתתפה הד באלבום עוד להיט, בשיר "שיר מתוק על אהבה", שנכתב על ידי מירית שם אור והולחן על ידי נורית הירש. עוד באותה שנה כתבו לה השתיים את הלהיט "אני אוהבת רק לרקוד", אותו הקליטה בקצב הדיסקו. השיר זכה להצלחה והופיע באלבום האוסף להיטים לוהטים, שכלל את להיטי התקופה.
ב-1980 הקליטה הד שיר סולידי יותר, שנקרא "אני גרה לבד וטוב לי". השיר יצא רק על גבי תקליט שדרים ולא הופיע עד כה באף אלבום מסחרי.

Categories
Uncategorized

ג'ורג' קלינטון – מומה

George Clinton

כהמשך ישיר של הבלוז, הג'אז, הרית'ם-אנד-בלוז, הסול והפנק (Funk), הביא ג'ורג' קלינטון עם שתי להקותיו המפורסמות Parliament ו- Funkadelic, את השלב הבא באבולוציה של המוסיקה השחורה, ה-P-Funk (קיצור של שמות שתי הלהקות). קלינטון, אחת הדמויות הצבעוניות ביותר בהיסטוריה של המוסיקה השחורה, אסף סביבו חבורה גדולה של נגנים מוכשרים. בעזרת נגניו הוא הוסיף לסגנון הפנק אלמנטים רבים ומתוחכמים, ובנה סביבו מיתולוגיה היתולית שלמה, ששילבה בין פנק למדע בדיוני. גם אם היה מפסיק קלינטון ליצור לאחר התפרקותן של פרלמנט ופנקדליק, עדיין היה שמור לו מקום של כבוד בהיסטוריה של הפופ והרוק, אך קלינטון המשיך לעבוד גם לאורך שנות ה-80 וה-90, ובמידה לא מבוטלת של הצלחה.

ג'ורג' קלינטון נולד ב-1941 בדרום קרוליינה, ארה"ב. לאחר שעבר בתחילת שנות ה-50 לניו-ג'רסי, החל להתעניין במוסיקה ובעיקר בסגנון השירה שפרח באותה תקופה, ה-Doo Wop. ב-1955 הקים את להקתו הראשונה, פרלמנט, שהתאמנה בחדר האחורי של המספרה בה עבד קלינטון במשך היום. בסוף שנות ה-60 הקים וניהל קלינטון, נוסף על פרלמנט, גם את להקת פנקדליק. קלינטון ולהקותיו ביססו אמנם את מישנתם המוסיקלית על גדולי הסול, הרית'ם-אנד-בלוז והפנק שקדמו להם, אך הם הוסיפו להם אלמנטים מהרוק הפסיכדלי והמחתרתי של פרנק זאפה וג'ימי הנדריקס, ויצרו שילוב ששינה את פני המוסיקה השחורה בשנות ה-70. פרלמנט ופנקדליק שלטו במוסיקה השחורה של תקופתם גם באמצעות הופעות אקסטרווגנטיות ומגלומניות, והניבו קרוב ל-40 להיטים במצעדי הרית'ם-אנד-בלוז ושלושה אלבומי פלטינה.
כשהגיעו שנות ה-80 החלה המכונה הענקית של פרלמנט/פנקדליק לחרוק ולאבד מהפופולריות שלה. אחת הסיבות לכך הייתה אובדן הזכויות על השמות פרלמנט ופנקדליק לטובת חברת התקליטים הגדולה "פוליגרם". אובדן הזכויות נגרם בעקבות רכישתה של "קזבלנקה", חברת התקליטים אתה עבדו, על ידי חברת "פוליגרם", ומעברו של קלינטון ב-1982, בתום מאבק משפטי ממושך, לחברת "קפיטול". בחברה זו פתח קלינטון בקריירת סולו תחת שמו ובהרכב חדש תחת השם The P- Funk All Stars, שבו השתתפו חלק גדול מהמוסיקאים של להקותיו הקודמות. אלבום הסולו הראשון של קלינטון, Computer Games, הניב את הסינגל "Loopzilla" שהגיע למקום ה-20 במצעד הרית'ם-אנד-בלוז. מספר חודשים לאחר מכן, הגיע "Atomic Dog", קטע הנושא מתוך אי.פי באותו שם, למקום הראשון במצעד.
קלינטון נשאר בחברת "קפיטול" עד שנת 86'. בתקופה זו הוא הוציא שלושה אלבומים נוספים והכניס מספר סינגלים לשלושים הגדולים של מצעד הרית'ם-אנד-בלוז. למרות ההצלחה המתונה נראה היה כי הקריירה של קלינטון וה- P-Funk All Stars שוקעת במהירות. את שלוש השנים בין 86' ל- 89', מאז עזיבתו את "קפיטול", שוב בילה קלינטון בסכסוכים משפטיים שנבעו מסוגיית זכויות היוצרים על החומר הישן של פרלמנט/פנקדליק. חומר זה, שכלל אלבומים רבים שהוקלטו על ידי ארבעים נגנים שונים עבור ארבע חברות תקליטים ותחת שלושה שמות שונים, יצר בעיות כבדות בתשלום התגמולים עבורו.
למרות ההישגים המוסיקליים שלו בשנות ה-70, שהפכו אותו לאחת הדמויות החשובות ביותר בעולם הפופ, החל קלינטון בסוף השנות ה-80 להישכח במהירות. "הייתי צריך להתמודד עם מה שקורה כשהקהל והתעשייה שוכחים אותך…" אמר קלינטון בראיון שערך אתו העיתונאי פיטר ג'בסן ב-89', לעיתון האמריקאי "New Funk Times". "היה זה משהו שצפיתי שיקרה ובסוף קרה. לכל אחד נמאס ממשהו בזמן מסוים, ולקהל בשנים הללו היה נוח להסתדר בלעדינו. אנחנו, מצידנו, לא הלכנו לשום מקום, והמשכנו לנגן את הפנק שלנו עד שיגיע הזמן של הקהל להיזכר בנו ולחזור אלינו".
העלייה המטאורית של הראפ וההיפ-הופ בסוף שנות ה-80, סיפקה לקלינטון את תהליך השיקום המיוחל. דור שלם של ראפרים שגדל על ה-P-Funk של קלינטון, החלו אז להשתמש בדגימות מהמוסיקה שלו ולציין את שמו כמעט בכל ראיון שנערך עימם. השינוי באווירה הביא אתו גם חוזה הקלטות חדש בחברת התקליטים הפרטית של פרינס, "Paisley Park ". פרינס, שהיה אז בשיא פריחתו המוסיקלית, לקח את קלינטון תחת חסותו. "צעקתי 'הצילו' ופרינס בא להציל אותי", אמר קלינטון באותו ראיון ל- "New Funk Times". "היינו מאוד קרובים באותה תקופה ומכיוון שמאוד הערכנו זה את המוסיקה של זה היה לנו קל להתחבר".
באותה שנה הוציא קלינטון את אלבום הסולו החמישי שלו, The Cinderella Theory וארבע שנים מאוחר יותר אלבום סולו נוסף בשם Hey Man, Smell My Finger. בסינגל מתוך אותו אלבום, "Paint The White House Black", התייחס קלינטון בהומור לנשיא העולם החופשי, היושב בבית הלבן ונושא אותו שם משפחה. באותה שנה, 1993, חתם קלינטון על חוזה הקלטות חדש עם חברת סוני. האלבום הראשון שהוציא תחת החוזה החדש היה T.A.P.O.F.O.M (The Awesome Power of a Fully Operational Mothership), שיצא ב-96'. האלבום איחד את קלינטון בפעם הראשונה לאחר זמן רב, עם רבים מחלוצי הפנק שניגנו אתו בימי הזהב של פרלמנט/פנקדליק. באותה שנה גם יצא האלבום Clinton's Greatest Funkin' Hits בו ביצעו אמני ראפ כמו אייס קיוב Digital Underground, ו-Q-Tip את שירי ה-P-Funk הקלאסיים של קלינטון.

Categories
Uncategorized

פט שופ בויז – מומה

Pet Shop Boys

חברי הלהקה: ניל טננט – מפיק, כריסטופר לואו – קלידים,מפיק

באפריל 1985, בתחילת דרכם של הפט שופ בויז, כשרק הוחתמו על חוזה בחברת תקליטים, החליט ניל טננט לעזוב את עבודתו כעיתונאי במגזין הפופ "Smash Hits " בו עבד. בגיליון הבא של "סמאש היטס " נפרדו מטננט חבריו לעיתון והתנבאו שבתוך זמן קצר יעלם הצמד בפח הזבל גדוש הכישלונות הנשכחים של עולם הפופ, ושניל יחזור ויבקש את עבודתו בחזרה. לאחר כ-15 שנים של הצלחה מתמשכת ושל מכירת מיליוני אלבומים וסינגלים ברחבי העולם, נשמעת נבואת הזעם של ה- "סמאש היטס " כאחת הבדיחות הטובות ביותר שסופרו אי פעם בעולם הפופ.

בראיון שנערך עימו השווה ניל טננט את ההרגשה שמלווה הוצאת שיר שמגיע למקום הראשון במצעד לשתיית כוס תה. ובאמת נראה היה כי שירי הפופ המושלמים של הפט שופ בויז, כובשים את עולם המצעדים במשך שני עשורים בקלות רבה. יכולתו של הצמד לכתוב מלודיות מרגשות אך קליטות, הטקסטים האירוניים והמוקפדים שחיברו והעיבודים הדאנסיים, העליזים והמושקעים שהעניקו לשיריהם, הפכו את הפט שופ בויז למכונת להיטים משומנת היטב. המוסיקה של הצמד התאפיינה לאורך כל שנות פעילותם בפופיות נוצצת וקאמפית, בעלת פן נוצץ שלקוח ממועדוני הגייז, עולם שאתו מזוהה הצמד לחלוטין.
סיפורם של הפט שופ בויז התחיל באוגוסט 1981, בפגישה מקרית בין ניל פרנסיס טננט וכריסטופר שון לואו, בחנות למוצרי אלקטרוניקה בלונדון. לאחר שיחה לבבית גילו השניים שהם חולקים טעם מוסיקלי משותף וחיבה משותפת לסינתיסייזרים. בעיקר ניכרה אצל שניהם האהבה לפופ ולמוסיקת דאנס. טננט, בעל תואר ראשון בהיסטוריה, עבד לפני כן תקופה מסויימת בחברת הקומיקס Marvel ובהוצאות ספרים, והספיק גם להצטרף לצוות הכותבים של מגזין הפופ-נעורים "סמאש היטס ". לואו, בוגר אוניברסיטת ליברפול בארכיטקטורה, התמחה במשך שנתיים במשרד ארכיטקטים לונדוני, עד שהפגישה עם טננט הובילה אותו לקריירה אחרת לחלוטין. השניים החליטו לעבוד ביחד על מוסיקה משלהם. הם קראו לצמד שהקימו פט שופ בויז, לכבוד כמה חברים משותפים שעבדו בחנות של חיות מחמד. בנוסף היווה השם גם מעין מחווה לשמות הרכבי ההיפ-הופ האמריקאיים באותה תקופה, במחשבה כי השם נשמע כמו שם של להקת ראפ בריטית.
לאחר שנתיים של עבודה משותפת נשלח טננט באוגוסט 83' לניו-יורק, מטעם "סמאש היטס ", כדי לראיין את להקת Police. טננט ניצל את הביקור כדי להפגש עם המפיק הניו-יורקי בובי אורלנדו (או בכינויו, Bobby O), שהיה אחראי על הפקתם של קטעים רבים בסגנון הניו-אנרג'י החדש, שהיה הסגנון המועדף על הצמד באותה התקופה. טננט נפגש עם בובי או לארוחה צנועה של צ'יזבורגר ועוגת גזר והחמיא לו על המוסיקה שאותה הפיק. בובי או המוחמא הציע לטננט להפיק שיר עבור הצמד, והגרסה הראשונה של "West End Girls" הוקלטה. השיר הפך ללהיט מועדונים גדול בלוס-אנג'לס ובסאן-פרנסיסקו, וזכה להצלחה גם בצרפת ובבלגיה.
במרץ 85' הוחתם הצמד על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים הבריטית "Parlophone ". הפט שופ בויז היו קשורים עדיין בזכויות חוזיות לבובי אורלנדו, אך לאחר משא ומתן ממושך החליט בובי או לוותר על זכויותיו בעבור אחוזים ממכירות עתידיות של הצמד. באוגוסט אותה שנה הקליט הצמד את שירו "West End Girls" מחדש, עם המפיק סטיבן הייג. השיר, ששוחרר באוקטובר, נכנס היישר למקום הראשון במצעד הבריטי. בהמשך הגיע השיר למקום הראשון גם במצעדים של ארצות הברית, קנדה, פינלנד, הונג קונג, אירלנד, ניו זילנד, נורבגיה וישראל. בעקבות הסינגל המצליח יצא במרץ 86' אלבום הבכורה של הצמד, Please, שכלל גם את הלהיטים "Opportunities " ו- "Suburbia ".
ביוני 87' הוציאו הפט שופ בויז סינגל חדש בשם "It's A Sin", שנחת גם הוא היישר במקום הראשון במצעד הבריטי. השיר, שנכתב על החינוך הקתולי לו זכה טננט, זכה לתגובות חריפות מצד גורמים דתיים בבריטניה, מה שלא הזיק לקידום המכירות שלו. בספטמבר אותה שנה יצא אלבומם השני של הפט שופ בויז, Actually. האלבום כלל את הלהיט "What Have I Done To Deserve This ", דואט עם דסטי ספרינגפילד, זמרת העבר ואיקונת הגייז שיצאה מגימלאות למען הפט שופ בויז.
הצמד החליט ללוות את העבודה על אלבומם הבא בסרט קצר. "It Couldn't Happen Here" התנפח במהירות לסרט באורח מלא, שבו השתתפו, נוסף על הצמד, שחקנים נוספים רבים. הסרט, שיצא ביולי 88', זכה לביקורות פושרות בלבד, ובאוקטובר אותה שנה יצא אלבומה השלישי של הלהקה, Introspective, שכלל את גירסת הכיסוי לשירו של אלביס פרסלי, "Always On My Mind ". הסינגל, בגירסה שונה מעט, הגיע למקום הראשון במצעד.
ביוני 89' יצאו הפט שופ בויז לסיבוב ההופעות העולמי הראשון שלהם. כמו המוסיקה של הצמד גם ההופעות ניחנו בתיאטרליות, מוחצנות וראוותניות. על ההפקה מונה במאי הסרטים הבריטי דרק ג'רמן שביים בין השאר את "אדוארד השני", "הגן" ו"קרוואג'יו". ג'רמן הכין עבור הצמד הפקה ענקית, שכללה ארבעה זמרי/זמרות רקע, שישה רקדנים, נגנים אורחים, תלבושות מפוארות וסרטים שהוקרנו על מסכים מאחורי הצמד. באותה שנה חבר טננט ללהקת אלקטרוניק (שהורכבה מחברי להקות ניו-אורדר והסמית'ס) בסינגל "Getting Away With It ".
בנובמבר 91' הוציאו הפט שופ בויז את Discography, אוסף של סינגלים שנאספו מתוך חמשת האלבומים שהוציאו עד אז. עם האוסף יצאה גם קלטת וידיאו, "Videography", שהכילה את מיטב הקליפים שליוו את להיטי הלהקה.
ב-92' היה הצמד מעורב בעבודה על פסקול הסרט "משחק הדמעות", של הבמאי ניל ג'ורדן. לאחר שצפו בקטעים ראשוניים מהסרט, הציעו טננט ולואו לג'ורדן להוציא את הפסקול בחברת התקליטים הפרטית שלהם, "Spaghetti Records ". במסגרת הפסקול הוצע לפט שופ בויז לעבוד עם הזמר בוי ג'ורג' על גרסה מחודשת ל-"The Crying Game", להיט משנות ה-60 של הזמר דייב ברי. הסינגל, שהיה שיר הנושא של הסרט, הפך יחד אתו ללהיט ענק באנגליה, בארצות הברית ובשאר העולם.
עד סוף שנות ה-90 המשיכו הפט שופ בויז להוציא אלבומים ולקצור להיטים. האלבום Very מ-93' כלל את הלהיט האדיר "Go West", חידוש לשיר ישן של ה- Village People, והאלבום Bilingual, בעל הגוון הלטינו-ברזילאי, שיצא ב-96', כלל את הלהיט "Se a Vida e". את הצליל הלטיני שאבו הפט שופ בויז מאלבומים שהביא איתו טננט מברזיל.
Nightlife, אלבומם האחרון של הפט שופ בויז עד כה, שיצא בשנת 1999, הופק בשיתוף עם מיטב הכוחות של עולם הדאנס, בינהם רולו מ- Faithless, דייוויד מוראלס וקרייג ארמסטרונג. ביוני 2000 הגיעו הפט שופ בויס לישראל ונתנו שתי הופעות במסגרת פסטיבל ישראל.
באחד באפריל 2002 הוציאו הפט שופ בויז אלבום חדש בשם Release. למרות הנוכחות הרבה של גיטרות באלבום זה (בזכות האורח המיוחד באלבום, ג'וני מאר), הבויז טענו כי זה אינו אלבום רוק, וכי בניגוד ללהקות אלקטרוניות כמו קראפטוורק ודפש מוד, הם לא הגבילו עצמם לסינתיסייזרים, ותמיד השתמשו בכל כלי נגינה שהזדמן לידיהם. הסינגלים מן האלבום, "Home And Dry", ו-"I Get Along", לא הצליחו לצלוח את עשרת הגדולים במצעד הבריטי. בשנת 2003 הוציאו הפט שופ בויז את האוסף Disco 3, ובו עיבודים דאנסיים ללהיטיהם. בהמשך השנה, על פי מיטב המסורת של כריסמס, הוציאו את אוסף הלהיטים Pop Art. האוסף כלל את הסינגל "Miracles", שנכתב והופק בשיתוף אדם אף. השיר נכנס למקום העשירי במצעד. בשנת 2005 הוציא הצמד פרויקט שאפתני – פסקול חדש לסרט "Battleship Potemkin", שביים סרגיי איזנשטיין ב-1925 ושהפך לקלאסיקה קולנועית. הסרט כולל סצינה בה נופלת עגלת תינוקות במורד גרם מדרגות ארוך ותלול – סצינה שזכתה לאינספור חיקויים והצדעות (המפורסמת שבהן בסרט "הבלתי משוחדים" של בריאן דה פלאמה). היצירה של הפט שופ בויז אורכת שעה ורבע המחולקות ל-15 קטעים, והיא בוצעה בבכורה בלונדון בשנת 2004 לצד התזמורת הסימפונית של דרזנר, גרמניה. בשנת 2006 חזר הצמד באלבום אולפן חדש בשם Fundamental. מן האלבום יצא הסינגל הדאנסי "I'm With Stupid".

Categories
Uncategorized

קולדפליי – מומה

Coldplay

חברי הלהקה: כריס מרטין – גיטרה,זמר, ג'ון באקלנד – גיטרה, גיא ברימן – בס, וויל צ'מפיון – תופים

קולדפליי נכנסה להיסטוריית המוסיקה כשהוכתרה כאחת ההבטחות הגדולות של המוסיקה הבריטית בשנת 2000 עוד לפני שהוציאה את אלבום הבכורה שלה. היא הצטרפה בכך לרשימה של להקות שזכו לתואר דומה והגיעו רחוק, כמו סווייד, אואזיס ו-The Verve. עם השנים עקפה קולדפליי את הלהקות האלה בסיבוב והתעצמה, כשהיא זוכה בארבעה פרסי גראמי ומוכרת כ-17 מיליון עותקים מאלבומיה. בעת הוצאת אלבומה השלישי, X&Y, בשנת 2005, כבר נחשבה הלהקה לשניה בגודלה בעולם, כשהיא סגנית רק ליו.2.

כריס, ג'ון, וויל וגאי נפגשו בשנת 1997 באוניברסיטה בלונדון ודי מהר גילו את החיבה המשותפת שלהם למוסיקה. הם ניגנו יחד מספר פעמים, סתם בשביל הכיף, עד שהחליטו להקים להקה ולנסות לעשות את מה שהם תמיד חלמו. את השם קולדפליי לקחו מחבר אחר שלהם שהגה אותו כשחשב בעצמו להקים להקה, דבר שלא יצא לפועל. קולדפליי ניגנו במועדונים ברחבי לונדון ובמאי 1998 נכנסו לאולפן הקלטות והקליטו ב-200 פאונד את האי.פי. Safety, שיועד להפצה בין חברות התקליטים.
הלהקה הייתה כל כך מרוצה מהתוצאה, שהחליטה לשכפל עוד 500 עותקים מהשיר ולהפיץ אותם בין אנשים מהתעשייה, תחנות רדיו ובעיקר חברים ובני משפחה נלהבים. ההופעות שלהם במועדונים גרמו לכך שעיתונאי המוסיקה שמו אליהם לב ובסוף 1998 הוכרזו קולדפליי על ידי מגזין המוסיקה הבריטי NME כאחת ההבטחות של 1999.
באפריל 1999 הם הוציאו סינגל בשם "Brothers And Sisters" שצד את אוזנו של אחד השדרים ב-"Radio 1" של הבי.בי.סי, שניגן את השיר בלי הפסקה ובכך עזר לשיר להיכנס למצעד הבריטי במקום 95. חברות המוסיקה התחילו להביע התעניינות ובקיץ 1999 נחתם החוזה המיוחל עם חברת "פרלפון". קולדפליי הופיעו במהלך קיץ זה בפסטיבלים רבים לצד להקות ידועות יותר, ביניהן קטטוניה. חברת התקליטים התעקשה שהלקה תוציא עוד סינגלים לפני שהם שחבריה נכנסים לאולפן כדי להקליט אלבום וכך הם הוציאו את "Blue Room", את "Bigger Stronger" ואת "Shiver" שנכנס למקום ה-35 במצעד הבריטי. כבר אז החלו ההשוואות של קולדפליי לרדיוהד של תקופתO.K. Computer . הלהקה טענה, מצידה, שהשירים האלה נכתבו זמן רב לפני שרדיוהד הוציאו את האלבום המדובר.
ביוני 2000 יצא הסינגל "Yellow" שהצליח לעשות סוף סוף את מה שכולם חיכו לו: להיכנס למקום רביעי במצעד הבריטי. אלבום הבכורה שלהם, Parachutes, שיצא שבועיים אחר כך, כבש את המקום הראשון של המצעד הבריטי וזכה לשבחים רבים מצד המבקרים, ולמעמד של פלטינה משולשת.
לאחר שתיקה אולפנית הוציאה הלהקה ב-2002 את אלבומה A Rush of Blood to the Head. הסינגל הראשון מתוכו היה "In My Place", שהגיע למקום השני במצעד הבריטי.
ב-2004 היה כריס מרטין בכותרות בעיקר בזכות בת זוגו המפורסמת, גווינת' פלטרו, ובזכות העובדה שלשניים נולדה בת בשם אפל במאי אותה שנה.
ב-2005 עשתה הלהקה היסטוריה כאשר הוציאה את הסינגל "Speed Of Sound" שנכנס היישר
למקום השמיני בארצות הברית – הישג אליו הגיעה לפניה רק להקת הביטלס עם "Hey Jude". בבריטניה הגיע הסינגל למקום השני, כשאת מקומו בפיסגה לוקח הרמיקס של רינגטון "הצפרדע המשוגעת". ביוני יצא אלבומה השלישי של הלהקה, X&Y. האלבום נכנס היישר למקום הראשון עם צאתו, בארה"ב ובריטניה בו-זמנית. בבריטניה נמכרו ממנו כמעט חצי מיליון עותקים מהאלבום תוך שבוע. שם האלבום, על פי מרטין, מייצג את המשתנים במשוואה מתימטית.

Categories
Uncategorized

מוקי – מומה

מוקי (הידוע גם כמוקי D), נולד כדני ניב ביבנה באמצע שנות השבעים. כשהיה בן 17 הקים עם חבריו את להקת שב"ק ס', ועבר עם הזמן מעמדת הבסיסט לאחד מסולני/ ראפרי ההרכב. תוך שלוש שנים יצא אלבומה הראשון של הלהקה בחברת NMC. למרות שמוסיקת ראפ עוד לא היתה נפוצה בתפריט הישראלי, הפכה גירסתם של השב"קניקים ל"מכופף הבננות" של מאיר אריאל ושלום חנוך ללהיט, ואלבומם נמכר בכ-6,000 עותקים ופילס את הדרך לפופולריות עצומה.

בין השנים 97' ל-2000 הספיקו שב"ק להוציא שלושה אלבומים (בעטיפה של ממתק שהופק על ידי יוסי פיין, מאושיות המוסיקה השחורה בארץ, אלבום בהופעה חיה וכנען 2000), לצרף לשורותיהם את נמרוד רשף ולהיפרד ממנו, ולהתפזר.
יחד עם חברו ללהקה פילוני (דני קרק) הקים מוקי את הלייבל "שב"ק מיוזיק". הלייבל, על-פי פילוני, הוא "המגרש הביתי בו יוכלו כל חברי שב"ק ס' ואמנים אחרים, לבוא ולשחק כשבא להם",כשעל ההפצה אחראית חברת NMC.
הריליס הראשון של חברת "שב"ק מיוזיק" הוא אלבום הסולו של מוקי, שמע ישראל, אשר יצא בתחילת 2002. את מילות 12 השירים באלבום כתב מוקי, כשפילוני אחראי ללחנים. העבודה על האלבום נמשכה כמעט שנה, וההקלטות נעשו באולפנו הביתי של פילוני ביבנה. באלבום מתארחים יוצרים רבים אחרים, ביניהם יובל בנאי, מוש בן ארי, קוואמי דה לה פוקס (איל פרידמן) פישי, ואפילו מקהלת בית הספר היסודי "הפרדס הצפוני" ביבנה.
את הוצאת האלבום הקדימו שני שירים שיצאו לרדיו, "מדברים על שלום", שהתבסס על ציטוט מפיטר טוש וזכה להצלחה, ו"באתי ממך".
בתקופה בה אלבומים עבריים מתקשים למכור יותר מאלפים בודדים, הגיע האלבום "שמע ישראל" עד מהרה לזהב, והגיע עד ל-25 אלף עותקים. הצלחתו האדירה של האלבום "שמע ישראל" הפכה את מוקי לגיבור תרבות. צעירים רבים חשו הזדהות עם שירי האלבום, המטיפים לסובלנות וצדק חברתי.
מוקי נבחר לזמר השנה במצעד השנתי של גלי צה"ל לשנת תשס"ב.
ביולי 2003 התאחדה שב"ק ס במופע "כל הקופה – עשר שנות גרוב" לציון עשור מאז תחילת פעילותה.
ביולי 2004 הופיע מוקי לצד סגול 59 ותאמר נאפר בפסטיבל "Unity Sessions" בברוקלין, ארצות הברית. הפסטיבל נערך במסגרת "חגיגות ברוקלין", והיה פרי יוזמה של לייבל יהודי אמריקאי בשם JDub Records.
במרץ 2005 הוציא מוקי את אלבומו השני, עוקף מלמעלה. גם כאן נעשה האלבום בשיתוף פעולה מלא עם פילוני. את עשרת השירים באלבום כתב מוקי והלחין פילוני, שהיה אחראי גם להפקה, רוב העיבודים ורוב הנגינה. את האלבום הקדימו הסינגלים "עוקף מלמעלה", "אלוהים" ו"שבק מיוזיק". השירים באלבום נעו בין אמונה והשפעות תנ"כיות ("אלוהים", "זה הוא"), רומנטיקה ("מה את רואה?") ושירי מסיבה ("שבק מיוזיק").

Categories
Uncategorized

שחר אבן-צור – מומה

שחר אבן-צור החל את דרכו המוסיקלית בלהקת מוניקה סקס, אותה הקים ב-1993 יחד עם יהלי סובול. אחרי צאת אלבום הבכורה שלה ב-1995, נסע עם הלהקה לניו-יורק, ואחרי שהתפרקה, החליט להישאר שם. בניו יורק הוא הקים את הרכב הרוק אלטרנטיבי 527, שאף הגיע להופעות בארץ. בשנת 2000 חזר לישראל והצטרף שוב ללהקת מוניקה סקס, שהתאחדה בינתיים.

כבנו של המתופף שמעון אבן-צור, הירבה שחר אבן-צור בילדותו לנגן בתופים, אך לא באופן רציני. לאחר שהקים את להקת מוניקה סקס יחד עם חבריו יהלי סובול (אותו הכיר מאז גיל 8) ויוסי חממי, החל לקחת את הנגינה בתופים ברצינות. כשהלהקה, אחרי הצטרפותו של פיטר רוט, החלה לעבוד עם המפיק המוסיקלי ירמי קפלן על סקיצות, אבן-צור למד מקפלן, מתופף במקור, הרבה על תיפוף. באלבום הבכורה המצליח של הלהקה, פצעים ונשיקות (1995), אבן-צור כתב את המילים לשיר "180", היה שותף בהלחנתו ואף שר אותו.ב-1996, לאחר צאת האלבום, הלהקה נסעה, ללא חממי הבסיסט, לשהות ארוכה בארצות הברית. לאחר כשנה וחצי חזרה לארץ, החלה לעבוד על אלבום שני, אבל התפרקה לפני שהושלם. יהלי סובול נסע ללונדון, פיטר רוט נשאר בארץ ואבן-צור החליט להישאר בניו יורק. הוא הקים שם את להקת 527, בה היה הזמר וכותב החומר. בין לבין הוא גם כתב, עם אחיו אייל אבן-צור מלהקת נעליים, את המילים לשני שירים מאלבום הבכורה של הלהקה, "למה" ו"אל תיקח". הוא גם כתב את המילים של השיר "לא נמס", שביצעה נעליים באלבום האוסף רוקנ'רול (1999), בו הופיעו רק שירים חדשים. במהלך גיחותיו מארצות הברית התאחדה להקת מוניקה סקס, למשל במועדון "לוגוס" ובפאב "פרילנד". במשך שהותו בארצות הברית פגש אבן-צור בזמרת הישראלית יולי והפיק לה אלבום בכורה. בשנת 2000 הגיעה להקת 527 לשתי הופעות במועדון ה"בארבי" בתל אביב, ובמסגרת ההופעות האלה התאחדו מוניקה סקס ונעליים שהייתה אז בפסק זמן, ועוד מספר אמנים התארחו על הבמה. ביולי 2000 בא אבן-צור לביקור נוסף של שבועיים בארץ, במסגרתו החליטה להקת מוניקה סקס להתאחד ולהוציא אלבום נוסף. ההופעה הראשונה של הלהקה הייתה ב"יאכטפאב" באילת, לאחר מכן הלהקה חיממה מספר הופעות בסיבוב "נגיעות אחרונות" של ברי סחרוף, וכבר במסגרתו בוצעו שני שירים בהם שימש אבן-צור כסולן: "גשם חזק" ו"מוצ"ש", שניהם משיריה הבולטים של הלהקה. ביולי 2001 יצא יחסים פתוחים, אלבומה השני של מוניקה סקס, בו השתתף אבן-צור כזמר (בשירים "גשם חזק" ו"מוצ"ש בקניון"), מתופף, סמפלריסט, מלחין, כותב, מעבד ומפיק מוסיקלי. בשנת 2003 יצא אלבומה השלישי של מוניקה סקס, חיות מחמד. אחר כך הוציא שלומי ברכה את אלבום הסולו הראשון שלו, צ'פלין צ'ארלי, אותו הפיק אבן-צור. באוגוסט של אותה שנה הספיק אבן-צור להוציא אלבום סולו ראשון, עירומים. אבן-צור כתב את כל השירים באלבום, שבו השתתפו גם רוט וחממי, אביב גפן, דניאל סלומון ועידו אגמון. הסינגל הראשון מן האלבום נקרא גם הוא "עירומים".

Categories
Uncategorized

שרון מולדאבי – מומה

שרון מולדאבי, יליד דצמבר 1965, חלם על קריירה בתחום מוסיקת הרוק הרבה לפני ששירת כעורך מוסיקלי בגלי צה"ל. תוך כדי שירותו החל מולדאבי לכתוב על מוסיקה (ב"ווליום", "חדשות" ואחר כך ב"ידיעות אחרונות") וגם לכתוב שירים עם הגיטריסט שחר בן-ברק, שגם הוא שירת בגלי צה"ל. שיריהם הפכו ב-1992 לאלבומה היחיד של להקת גן חיות, בה היה מולדאבי הזמר.

עם התפרקות גן חיות בסוף 1993 החל מולדאבי בקריירה כיוצר וזמר סולן. התמזל מזלו ודרך המשוררת קרן אלקלעי-גוט הוא הכיר את דיוויד ווייט, מוסיקאי בריטי (שפעל במגוון תחומים, ממוסיקה קלאסית ועד להקת הפופ Brother Beyond) שלגמרי במקרה שהה בקיבוץ בארץ. ווייט היה בהופעה של גן חיות, התלהב, וכששמע שמולדאבי מתכוון להקליט כסולן החל לעבוד איתו. הוא עיבד והפיק מוסיקלית את שיריו, ואת חלקם הוא גם הלחין. מולדאבי כתב והלחין את רוב השירים לאלבום הבכורה שלו, ביניהם "איזה חיים נפלאים", "מעט ממה שאת" , "אבא", "כנפיים" ו "שברים כחולים" (מ' פול צלאן, ת' מנפרד וינקלר). השיר "דנה" (ל' שחר בן-ברק) היה השריד היחיד מימי גן חיות. בהקלטות מולדאבי שר (והוכיח שלמד והתפתח מאוד מאז גן חיות) ודיוויד ווייט ניגן את רוב מוסיקת הרקע במגוון כלים: ויולה, גיטרות, קלידים, מחשב, סמפלר וקולות. התארחו בהקלטות בחלק מהקטעים רונן שפירא בפסנתר, אג ווייט בבס, תופים וקלידים, דנה בן-עמי ושרון קולן בקולות.
ב-1995 יצא האלבום שרון מולדאבי בחברת "אן-אם-סי". על העטיפה הופיע צילום ישן של שרון הילד שצילם אביו, משה ז"ל, עשרים שנה לפני כן. מולדאבי לא גיבה את הוצאת האלבום בהופעות, והסתפק בהפקת שני קליפים יפים: "כנפיים" (ביימה דריה דנציג) ו"מעט ממה שאת" (ביים יריב הורוביץ).
גם אחרי הוצאת אלבומו המשיך מולדאבי לכתוב על מוסיקה ב"ידיעות אחרונות", אך נמנע מלכתוב על מוסיקה ישראלית.
בשנת 2000 התחיל מולדאבי לעבוד על אלבום שני בהפקת חמי רודנר והחל להופיע בשירים חדשים וישנים. באוקטובר יצא לרדיו שיר ראשון מתוך האלבום: "איתך". האלבום יצא ב-2002 ונקרא האור בפנים, תחת ייעוצו האמנותי של יעקב גלעד.

Categories
Uncategorized

סטיבי וונדר – מומה

Stevie Wonder

סטיבי וונדר היה, למרות עיוורונו, ילד פלא מוסיקלי, שהפך לאחד האמנים המשפיעים ביותר על מאות אמנים, שחורים ולבנים כאחד, משנות השישים ועד היום. אין אמן המשתווה לו במידת ההשפעה על התפתחותם של זרמים מוסיקליים כה רבים, מהסול, והריתם-אנד-בלוז, ועד לרוק'נ'רול, הפנק, ובעקיפין גם להיפ-הופ. מנער צעיר שהיה כפוף למרות חברת התקליטים שלו, שהכתיבה את צעדיו, הפך וונדר לאמן יוצר החולש על כל תחומי הכתיבה, הנגינה וההפקה של שיריו, שלא חשש מעולם להביע את עמדתו בסוגיות פוליטיות וחברתיות.

סטיבי וונדר נולד ב-1950, במישיגן, ארה"ב, בשם סטיבלנד ג'אדקינס (כיום הוא מעדיף להשתמש בשם המשפחה המקורי של אמו, מוריס). הוא הועבר לאינקובטור עם לידתו, אבל טעות אנוש הביאה להזרמת עודף חמצן למיתקן, ווונדר נותר עיוור לשארית חייו. בהיותו בן 4 עקרה משפחתו לדטרויט, שם הצטרף במהרה סטיבי הקטן למקהלת הכנסייה השכונתית. סטיבי התחיל לנגן על פסנתר בגיל 7, אליו הוסיף בגיל 9 גם נגינה בתופים ובמפוחית. מוזיקת הגוספל ששר בכנסייה, בשילוב עם שיריהם של אמני רית'ם-אנד-בלוז גדולים כמו ריי צ'ארלס וסם קוק, הותירו את חותמם על העדפותיו המוסיקליות ומאוחר יותר על יצירתו.
ב- 1961 שמע אותו רוני ווייט מלהקת המירקלז, שהיתה חתומה בחברת התקליטים "מוטאון", והוא שהביא אותו לאודישן ב"מוטאון". ברי גורדי, מייסד החברה, החתים מיד את ילד הפלא סטיבלנד ג'אדקינס על חוזה, והנציח את הפלא ("וונדר") בשם הבמה שהעניק לו: סטיבי וונדר הקטן. ההקלטות הראשונות של וונדר ב"מוטאון" אכן הפגינו כשרון נדיר, אך לא היו חסרי קו מוזיקלי ברור. ב- 1963 יצר וונדר את להיטו הראשון, "(Fingertips (Part 2 " שהגיע למקום הראשון במצעד. ההחלטה לשווק את וונדר בשם "הגאון-בן-השתיים-עשרה" (פרפראזה על "הגאון", כינויו של ריי צ'ארלס) לא הובילה לפריצה המיוחלת וההקלטות הבאות שלו לא זכו לאותה הצלחה. ב- 1965, זכה וונדר להכרה עם השיר "(Uptight (Everything's Alright", שהיה הראשון בשרשרת להיטים רצופה שהתפרשה על פני 6 שנים.
בתקופה זו שלטו אנשי "מוטאון" ביד רמה בחייו המקצועיים והאישיים כאחד. הם שהחליטו עבורו אילו שירים יבצע ועם אילו אומנים ישתף פעולה. כתגובה, החל וונדר לגלות עצמאות גוברת והולכת: מ- 1967 ואילך הוא כתב, שר, ניגן והפיק (לבד או במשותף) את כל אלבומיו. באותה תקופה גם החל לשתף פעולה עם אמנים שחורים אחרים, כמו סמוקי רובינסון. מאוחר יותר, עם פקיעת החוזה שלו ב"מוטאון" ב- 1971, החליט וונדר שדי היה לו באחיזה שהיתה ל"מוטאון" בחייו, ובחר שלא לחדש את החוזה עם החברה. הפרידה מ"מוטאון", שנחשבה לצעד נועז, הובילה את וונדר להקים סטודיו וחברת תקליטים משלו. צעד זה איפשר לו לחשוף את הרבגוניות הסגנונית שלו, ולערוך ניסויים מוסיקליים. בשני אלבומיו הבאים, שילב וונדר שימוש בסינתיסייזר יחד עם אלמנטים מזרמים שונים כמו גוספל, רוקנ'רול, ג'אז, מוזיקה אפריקאית, רגאיי ומקצבים לטיניים.
ב- 1972, כשניגן כמופע החימום בסיבוב ההופעות של הרולינג סטונז, זכה וונדר, לראשונה, לחשיפה נרחבת בפני קהל לבן. חשיפה זו, והצלחת שני האלבומים העצמאיים שלו, היוו נקודת מפנה בקריירה המוסיקלית שלו, והם ששכנעו את אנשי "מוטאון" לחתום איתו על חוזה חדש. חוזה זה נתן לו שליטה אמנותית מוחלטת בכל אלבומיו הבאים.
אלבומו הראשון תחת החוזה החדש עם "מוטאון", Talking Book מ-1972, נחל הצלחה אמנותית גדולה, כששמר על הקו הייחודי של שני האלבומים העצמאיים. גם מבחינה מסחרית נחל האלבום הצלחה מסחררת, עם הלהיטים "Superstition" ו- "You Are The Sunshine Of My Life ". אלבומו הבא, Innervisions זכה להצלחה דומה, וכלל את הלהיטים "Living For The City " ו-"Higher Ground".
תאונת דרכים קשה, בה היה מעורב ב- 1973, הובילה את וונדר לתקופה של התבוננות פנימית, בה בחן את אמונתו ואת חייו. הרהורים קיומיים אלה באו לידי ביטוי באלבומיו הבאים, ובמיוחד באלבום Songs In The Key Of Life. אלבום זה גם קבע סופית את מעמדו של וונדר כאחד המוזיקאים והיוצרים הגדולים ביותר במוסיקה המודרנית. ההצלחה המתמשכת לה זכה וונדר עודדה אותו לקחת על עצמו פרוייקט ניסיוני יותר: הלחנת פס הקול לסרט "The Secret Life Of Plants ". הפרוייקט נכשל, אמנותית ומסחרית, ולמרות ששנה אחר-כך הקליט וונדר את Hotter Than July המצליח, נדמה היה שהוא נכווה מכישלון זה, ופעילותו המוזיקלית במהלך שנות השמונים הייתה איטית ומחושבת יותר. הוא הוציא אלבום אוסף, יצר את פס הקול לסרט "האישה באדום", שכלל את להיטו הגדול ביותר, "I Just Called To Say I Love You " (מקום ראשון בבריטניה וארה"ב) והקליט אלבום נוסף, שנגנז. חומרים מאלבום זה הופיעו, לבסוף, באלבום In Square Circle, אבל הן באלבום זה, הן ב- Characters שאחריו והן בפסקול האישה באדום, דומה היה שוונדר מוותר על ההרפתקנות המוזיקלית שלו והולך על בטוח, כשהוא חוזר לעסוק בחומרים צפויים יותר, עם שירים מלודיים-מתקתקים כמו "Part-Time Lover ".
אלבומים אלה, למרות שהצליחו מסחרית, זכו לביקורות בעייתיות, והובילו את וונדר למצב של שקט תעשייתי במהלך שנות התשעים: וונדר הפחית מהאינטנסיביות של עבודתו היצירתית, ובשנים הראשונות של העשור הסתפק ביצירת פס הקול ל"קדחת הג'ונגל", סרטו השנוי במחלוקת של הבמאי השחור ספייק לי. במקביל, השקיע וונדר שמונה שנים תמימות בעבודה על אלבום חדש, Conversation Peace, שזכה לביקורות אוהדות, וששב וזיכה אותו בהערכה לה זכה לאורך השנים.
הקריירה הארוכה של וונדר בעולם המוזיקה מרשימה לא רק בגלל גאונותו המוזיקלית. וונדר ידוע גם כאלטרואיסט מושבע, שפעל רבות למען קידום מטרות חברתיות: הוא פעל בקרב הממשל בכדי למסד את "יום מרטין לותר קינג" (וב- 1986 אכן הצליח), ניגן בקונצרט "יום ראשון של שלום" ( "Peace Sunday Concert", 1982), שהביע מחאה כנגד נשק גרעיני. בנוסף, כתב שירים רבים שנועדו לקדם מטרות חברתיות, כמו מלחמה ברעב ("We Are the World"), מודעות לאיידס ("That's What Friends Are For "), נהיגה בפכחות ( "Don't Drive Drunk "), ומעל לכל, שוויון בין-גזעי ( "Ebony and Ivory ", עם פול מקרטני). פעילותו של וונדר כנגד האפרטהייד, למשל, זכתה להכרה רשמית כאשר נלסון מנדלה, נשיאה לשעבר של דרום אפריקה, הזמין אותו לפגישה, ואמר כי הוא רואה בו את בנו.
וונדר ידוע גם בשל אישיותו רבת הקסם ונחישותו להתגבר על כל מכשול שעמד בדרכו, ובמיוחד עוורונו. במשך השנים קיווה וונדר להירפא מן העיוורון, אולם תקווה זו נגנזה בשנת 99', כאשר המכון שאמור היה לערוך לו ניתוח שיחזיר לו את מאור עיניו הגיע למסקנה שרמת העיוורון קשה ומושרשרת מכדי שניתן יהיה לטפל בה. למרות זאת, וונדר מרבה להשתעשע בעניין. כאשר השתתף במכירה פומבית שהכנסותיה היו קודש לצדקה, היתה מכונית הב.מ.ו 3Z של ג'יימס בונד אחד מן הפריטים המוצעים למכירה. כדי להגביר את ההתלהבות ממכירת המכונית, נהג אותה וונדר, עיוור לחלוטין, אל בימת המכירה הפומבית.
בשנת 2005 חזר וונדר לעניינים אחרי עשר שנים עם אלבום אולפן חדש בשם A Time To Love. בסינגל הראשון ממנו, "So What The Fuss", הוקלט עם פרינס, שניגן גיטרה ולהקת אן ווג ששרה קולות רקע. הקליפ לשיר היה פורץ דרך: וונדר הפיק גירסה של הקליפ עם ערוץ שמע נוסף, עליו מוקלטת קריינות המתארת את הנעשה בקליפ. הקריינות, אותה הקליט הראפר באסטה ריימז, נועדה למען קהל כבדי הראייה והעיוורים בעלי טלוויזיות עם טכנולוגיית SAP.
"עד עכשיו הקליפים היו מאוד חד-מימדיים לאנשים עיוורים או כבדי ראייה", אמר וונדר. "עכשיו יכולים כל אוהבי הקליפים המוסיקליים לחזות בקליפ שלי בזכות טכניקת התיאור… בשבילי, כל הקונספט מראה מה יכול לקרות כשפורצים מעבר לסטטוס קוו ונפתחים לאפשרויות".

Categories
Uncategorized

בלינק 182 – מומה

Blink 182

חברי הלהקה: תום דה-לונג – גיטרה,זמר, טראוויס בארקר – תופים, סקוט ריינור – תופים, מארק הופוס – בס,זמר

חברי בלינק 182 (ובקיצור "בלינק") נהנים לספר שהם נפגשו לראשונה בטיול קמפינג של אגודת האורולוגים הצעירים של אמריקה. כשישבו סביב המדורה, כך הם טוענים, הבינו השלושה כי יש להם הרבה מהמשותף: שלושתם אוהבים שירים על בנות, על חברים ועל שלשול כרוני. לאחר חלטורה קצרה בתור "אל קוואטרו והקייג'נז" – להקת מריאצ'י שהופיעה בעיקר בחתונות, ימי הולדת ובריתות, הם נטשו את הסומבררו והתחברו למגברים, בשאיפה לפזר שמחה והומור שירותים בכל רחבי העולם. אלא שהסיפור האמיתי שונה במקצת, והוא החל בסן-דייגו, בקיץ 1991.

כשמארק הופוס סיים תיכון ועבר לסן-דייגו, הכירה לו אחותו הפאנקיסטית, שידעה שאחיה רוצה להקים להקה, את טום דה-לונג (אז בן 14), שעבד באתר בנייה במקביל ללימודיו. כשדה-לונג סיים תיכון, החליט מארק לעזוב את הקולג' והשניים, שיצרו קשר מיידי – אותו הומור, אותם שירים, אותו להט לסקייטבורדים – החליטו להקים להקה. הם צירפו את המתופף סקוט ריינור, והשלושה, שקראו לעצמם בלינק, החלו להופיע במועדונים באזור סן-דייגו. ההופעות האלה נודעו לשימצה בזכות ההשתתפות הפעילה שדרשו חברי הלהקה מהקהל – לרוב זה כלל "תחרות חולצה רטובה" לבנות ו"תחרות מכנסיים רטובים" לבנים.
ב- 1994 הוציאו בלינק קלטת דוגמה בשם Buddha בלייבל הקטנטן "קונג-פו" (הקלטת יצאה מאוחר יותר יצאה בהוצאה מחודשת על גבי דיסק). למרות שלא זכו להצלחה מסחרית המשיכו חברי בלינק להופיע במועדוני פאנק (Punk) ברחבי קליפורניה, והלהקה החלה לצבור קהל אוהדים קבוע. לאחר כשנה שמו אליהם לב אנשי הלייבל "Cargo/ Grilled Cheese ", שהחתימו אותם על חוזה לאלבום אחד. ב-1995 הוציאה הלהקה את האלבום Cheshire Cat. האלבום כשלעצמו היה פושר אמנותית, אבל הלהקה החלה לצבור קהל מעריצים ופופלריות, ונחשבה לאחת ההופעות הטובות בעיר.
באופן מפתיע זכתה הלהקה לחשיפה אדירה ואהדה דווקא ביבשת אוסטרליה. חברת התקליטים MCA, שהתרשמה מההצלחה שקצרה להקת הפאנק האנונימית באוסטרליה, החתימה ב- 1996 את "הגרין דיי הבאה" על חוזה הקלטות. לאחר שינוי שם הלהקה לבלינק 182 (בלינק, הסתבר אז, כבר היה שמה של להקה אירית, שאיימה בתביעה), יצא ב-1997 אלבומם הראשון בחברת תקליטים גדולה: Dude Ranch. האלבום הגיע לפלטינה באוסטרליה ולזהב בקנדה ובארה"ב. בזכות השמעות רבות בתחנות רדיו אלטרנטיביות ברחבי ארה"ב זכתה בלינק בהכרה ציבורית זהה לזו שקיבלה באוסטרליה, ושנת 1998 סומנה כשנת הפריצה: הלהקה החלה להופיע בפסטיבלי רוק אמריקאיים חשובים, כמו "Warped Tour " ויצאה לסיבובי הופעות. בתום שנה של הופעות חזרו חברי הלהקה הביתה לסן-דייגו בינואר 1999 להקליט אלבום נוסף. לאחר שחזרו עזב המתופף סקוט ריינור את הלהקה והוחלף בטראוויס בארקר.
Enema of the State ("חוקן המדינה", משחק מילים על "אויב המדינה") יצא ביוני 1999. האלבום, שהיה עמוס בטקסטים ילדותיים, שטופי הורמונים, ובדיחות מפגרות של חברי הלהקה (על העטיפה מצולמת כוכבת הפורנו ג'נין במדי אחות), זינק במצעדי המכירות ברחבי העולם. על-מנת לחזק את מעמדם כפאנקיסטים חתרניים תיעד הקליפ הראשון שלהם, שליווה את השיר "What's My Age Again ", את חברי הלהקה רצים ערומים ברחובות סן-דייגו. אין צורך לציין שהקליפ והשיר זינקו במצעדים. גם המיני-שערוריה שחשף לא אחר מאשר האוורד סטרן – שטען כי "פלייבוי" ביקשו מהלהקה תמונות עירום של מעריצות (במהלך הופעותיהם היו מבקשים חברי הלהקה מהבחורות להוריד חולצות וחזיות), נעלמה כלא היתה לאחר הכחשות נחרצות מצד הלהקה ו"פלייבוי".
כשהחליטו בלינק לצלם קליפ שני, הפעם לשירם "All The Small Things ", הם בחרו להביע את סלידתם מתופעת קריסטינה-בריטני-בקסטריט ודומיהם, בקליפ פארודי ששואב ישירות מהקליפים של אמנים אלה. הטייק-אוף המוצלח שודר ללא הפסקה ב-MTV. בקיץ 2000 הופיעה הלהקה בפסטיבלי הרוק החשובים ביותר ברחבי אירופה ובאוסטרליה, מול קהל של מאות אלפים.
חברי הלהקה לא הסתפקו בהצלחה המוסיקלית שלהם, ותרמו מכשרונם גם לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. הם נתנו הופעת אורח בסרט "אמריקן פאי" (בו מככבת הלהקה גם בפסקול), חידשו את "Dead Man's Curve" (של ג'אן אנד דין) עבור מיני סדרת טלוויזיה אמריקאית (שגם בה הם מופיעים) ועוד ידם נטויה.
בסתיו 2000 הוציאה הלהקה אלבום בהופעה חיה שנקרא על-שם סיבוב ההופעות האמריקאי שלה באותה שנה: The Enema Strikes Back – The Mark, Tom & Travis Show. באלבום ניתן ליהנות מהבדיחות ששילבו בלינק בין שיר לשיר. בסוף הדיסק, לכל מי שעדיין לא קיבל את מנת בדיחות הפיפי-קקי היומית שלו, יש עוד כמה דקות של בונוס טראקס – רק בדיחות, בלי שירים. ככה, דרך אגב, הם אוהבים את זה, או כמו שהם בעצמם אומרים: באנו לכאן לדבר ולספר בדיחות גסות. השירים זה סתם מטרד. ביוני 2001 נכנס אלבומם של הבלינק, Take Off Your Pants and Jacket היישר למקום הראשון במצעד האלבומים בארה"ב.
בנובמבר 2003 יצא אלבומם הבא, שנקרא כשם הלהקה. הסינגל הראשון מן האלבום נקרא "Feeling This". ב-2004 הוציאה הלהקה את הסינגל הבא, "Miss You". באלבום התארח רוברט סמית', מנהיג להקת הקיור. בפברואר 2005 יצאה הודעה רשמית מטעם הלהקה, כי חבריה מפסיקים את פעילות בלינק 182 ומתפנים לעיסוקים צידיים.