Categories
הפיליפינים טבע הדברים

פיליפינים – על הדרך בין וייטנאם לאינדונזיה

מבוסס על כתבה בטבע הדברים שנמצאה כאן, מאת פועה בר

מעטים הישראלים שנוסעים לפיליפינים; אם כבר מתכננים טיול לכיוון הזה, מרביתנו מעדיפים את אינדונזיה, פפואה-גיניאה החדשה, ואפילו אוסטרליה, או לחלופין וייטנאם, קמבודיה ואפילו תאילנד. ובכל זאת יש בפיליפינים ייחוד; האנשים מקסימים, שדות האורז שונים מאלה של וייטנאם או קמבודיה, החי והצומח ייחודי, ובכלל – עולם אחר.

נחתנו במנילה הבירה. גורדי שחקים, קניונים ענקיים, רחובות סואנים, שלטי ניאון ענקיים, כולם כתובים באנגלית ובסגנון אמריקני, וכמעט כל התושבים דוברי אנגלית. בקלות אפשר היה לחשוב שזו אחת ממדינות ארצות הברית.

מדינת הפיליפינים מורכבת מאסופה של יותר מ-7,000 איים באוקיינוס השקט, כששניים מתוכם – לוזון (בצפון) ומינדנאו (בדרום) הם הגדולים ביותר. זוהי מדינה אסיינית שעד המאה ה-16 הגיעו אליה מהגרים מהאיים בסביבה ומהאזור כולו והתיישבו בה. במאה ה-16 כבשו אותה הספרדים, שבראשם עמד הספן הנודע פרדיננד מגלן, ששייט מספרד לדרום אמריקה, ומשם דרך האוקיינוס השקט לכיוון הפיליפינים. לרוע המזל, מגלן נרצח בקטטה שפרצה בינו לבין הילידים בהנהגתו של לאו פאו (שפסלו הענק ניצב בפארק ריזאל במנילה) מהאי הקטנטן מקטאן (סמוך לאיי סבו), והוא רק בן 41. 300 שנה של שלטון ספרדי, וכמעט דבר לא נותר מהתקופה הזאת (מלבד הנצרות שהושלטה במרבית האיים, פרט לאי מינדנאו, שם שולט האסלאם), שלא בדומה למה שקרה במרכז אמריקה ובדרומה. ב- 1989 נכנעו הספרדים לאמריקנים (מלחמת ארצות הברית – ספרד) ומכרו להם את האיים בעבור חופן דולרים (20 מיליון). אמנם השלטון האמריקני הרשמי בפיליפינים היה קצר ביותר (37 שנים), אך ההשפעה שלו על המדינה הזאת קיימת עד היום וניכרת ממרומי השלטון ועד לתחתית הרחובות. הפיליפינים כולם מדברים אנגלית, והשלטון מושפע מארצות הברית. בעבר ההשפעה הייתה גדולה יותר, ועל כך ניתן להיווכח כשמעלעלים בקורות חייו של הנשיא פרדיננד מרקוס, ששלט בפיליפינים משנת 1966 ועד 1986 – תקופת שלטון שהייתה מאופיינת בשחיתות, אלימות פוליטית וזיופים למכביר עם גיבוי אמריקני, עד להדחתו.
פיליפינים – על הדרך בין וייטנאם לאינדונזיה

אחת העובדות הבולטות בפיליפינים היא חביבותם של האנשים. לא בכדי כבשו אלה את שוק העבודה הסיעודית ברחבי העולם. בפיליפינים חיים כ-100 מיליון תושבים, ומחוצה לה כ-12 מיליון, כאשר בארץ חיים כ-60,000.
התושבים הראשונים של פיליפינים הגיעו לשם כבר בתקופת הקרח, לפני 40,000 שנה, כשמפלסי הים ירדו ואפשרו נדידה של בני אדם (וגם בעלי חיים וצמחים) למקומות שונים (כמו למשל מעבר אסיינים מלוכסנים מאסיה לאמריקה דרך מצרי ברינג). שרידיו של האדם הקדמון הזה נמצאו באי פלאוון על ידי ד"ר רוברט פוקס בשנת 1962. צאצאיו המאוחרים של האדם הקדמון הזה הם ככל הנראה בני שבט האייטה השחורים. מאוחר יותר הגיעו גלי הגירה של אנשי ים מאינדונזיה, ולאחר מכן סינים מאזור טייוואן. האסלאם חדר לפיליפינים במהלך הגירות מאוחרות מאינדונזיה.
בפיליפינים ערב רב של קבוצות אתניות, לכל אחת שפה משלה (כ-170 שפות שונות). השפה הרשמית היא טגלוג. אגדה פיליפינית אודות היווצרות האיים ובריאת האדם מספרת שלאלים שמים ומים היו שני ילדים, רוח וים, בהתאמה. השניים נישאו ונולדו להם שלושה בנים: סלע, זהב ונחושת, ובת יפה עם עור צחור ועדין. יום אחד החליט הבן הבכור סלע, יחד עם שני אחיו ואחותו, להתמרד נגד הסבים שמים ומים, ולקחת מהם את השליטה על העולם. רגז האל שמים ושלח לעבר נכדו סלע שלושה ברקים, שפירקו אותו לחלקים שהתפזרו לכל עבר (הלוא הם האיים שמרכיבים את הפיליפינים). האח השני, זהב, הותך לכדור זהב גדול שנתלה בשמים, הלוא הוא השמש. האח השלישי, נחושת, פורק לחלקים רבים שהותכו ופוזרו בשמי העולם, הלוא הם הכוכבים. הבת הפכה לירח המאיר את הלילות. לאחר שחלף הזעם והכאב תפס את מקומו, הורידו הסבים אל האדמה זרע, שנבט וצמח ממנו במבוק ענק. ניצניו הראשונים של הבמבוק היו גבר ואישה, שמהם נולדו צאצאי האיים. אחד הבנים הראשונים היה פזיז ונמהר, והסב שמים הזהירו ושלח לעברו מכת ברק חלשה, שהשחירה אותו. צאצא זה הוא המקור לילידים הראשונים בפיליפינים, שחורי העור, נמוכי הקומה, בעלי השיער המקורזל והאף הרחב והפחוס, הנגריטוס, בני שבט האייטה.
את הנגריטוס פגשנו למרגלות הר הגעש פינטובו, בכפר קטן שבו מתגוררות 40 משפחות בבתי קש, והם שונים בתכלית השינוי מהפיליפינים שפגשנו כמה שעות קודם לכן במנילה. לרגע נזרקתי לאפריקה. כולם התרכזו סביבנו, במיוחד הילדים. סימני מחלות, כמו דלקות עיניים וגרייבס (עודף פעילות של בלוטת התריס, המתבטאת בין השאר בהתפתחות זפקת / גויטר – נפיחות בצוואר) ניכרו אצל מרביתם. עד להתפרצות הר הגעש פינטובו, ביוני 1991, חיו באזור כ- 30,000 מבני שבט זה, שאגב נחשבים לנציגים של האדם המודרני הקדמון.
המסע הרגלי אל לועו של הר הגעש פינטובו מעורר מחשבה ופליאה כאחד – כוחו של הטבע. שעתיים הליכה בין "קירות" אפר בגובה של מעל לשלושה מ', ובין זרמי מים שזורמים בין הבולדרים המגמתיים ונושאים אתם תמיסות גפרית צהבהבות. מעין שממה בעקבות שרפה, באזור עם למעלה מ- 2,000 מ"מ גשם בשנה, כשעל מדרונות ההר, שעליהם צמח לפני ההתפרצות יער טרופי עשיר, גדלים צמחים עשבוניים, בעיקר מיני דגניים. רק בערוצים הצרים, שלא התכסו בתלי בוץ געשי, צומח לו הצומח הטרופי, שריד למה שהיה לפני 1991, שכולל שרכי עצים, בגוניות, סחלבים, מיני פיקוס ומיני צמחים רבים אחרים. בסוף הליכה לא קשה ומרתקת מגיעים לשיאו של המסע – לועו של הר הגעש, שבחיקו אגם מדהים ביופיו, שניתן לשחות ולהשתכשך במימיו הקרירים, אחרי שהבגדים רטובים מזיעה, וגם לשוט בסירה.
הפינטובו הוא הר געש לחופו המערבי של האי לוזון, אחד מתוך שרשרת הרי געש באותו אזור. פינטובו התפרץ לאחר שהיה רדום במשך 500 שנה. ההתפרצות הזאת הייתה אחת מתוך שרשרת התפרצויות קטנות שאירעו בחודשים שלפני כן, ולכן פונו האנשים מהמקום (כולל חיילים אמריקנים שהיו בבסיס חיל האוויר קלארק), ובעיקר בני שבט האייטה. רבים מבין חוקרי הוולקניזם בעולם הגיעו כדי לתעד ולחקור את התופעה, צילומים רבים תיעדו את האירועים, ומחקרים רבים פורסמו בעקבות ההתפרצות. ההתפרצות הזאת נחשבת לשנייה בגודלה מבחינת כמויות החומר שנפלטו מהלוע: מיליארד טונות של מגמה, 20 מיליון טונות של תחמוצות גפרית, וכמות גדולה של מינרלים ומתכות. לפליטות הללו היו גם השפעות עולמיות בכל מה שקשור לירידה בטמפרטורה הממוצעת העולמית באותה תקופה, זיהום אוויר ופגיעה בשכבת האוזון הסטרטוספרי. הכמויות הגדולות האלו של מגמה וזרמי גזים יצרו גם את הלוע הענק, שהתמלא במים, ויצר אגם מדהים ביופיו.
גם מקורותיהם של כמה נהרות, שמוצאם בהר פינטובו, בהם הנהרות בוקאו, סנטו תומאס, מלומה, טנגואיי וקילנג, ניזוקו. לפני ההתפרצות היוו נהרות אלה מערכות אקולוגיות חשובות, אולם לאחר ההתפרצות נסתמו עמקים רבים בחומרים געשיים. מאז שנת 1991 נסתמו ערוצי הנהרות במשקעי אפר ובמפולות בוץ געשי. ממחקרים שנעשו באזור מסתמן כי יחלפו שנים רבות לפני שמערכת הנהרות שבסביבת ההר תתאושש.
ישראלים שטיילו בתאילנד, בווייטנאם או במיאנמר, חוו ככל הנראה את חוויית טרסות האורז. גם אני הייתי במקומות הללו, ולמרות זאת טרסות האורז בסגאדה, בונטוק, בנאווי ובבטאד, שבאזור קורדילרייה ההררי שבצפון האי לוזון, לא השאירו אותי אדישה, נהפוך הוא: טרסות אבן מזדקרות לגובה שבין שניים לשישה מ', טרסות בוץ, שבילים צרים מעל הסוללות ברוחב כף רגל ואולי קצת יותר, השתקפות העננים בתוך המים, צמחי האורז הירוקים – כל אלה רק סחטו מפי חדשות לבקרים קולות התפעלות והתפעמות.
פיליפינים – על הדרך בין וייטנאם לאינדונזיה

תרבות הטרסות וגידול האורז הובאה לפיליפינים לפני כ-4,000 שנה על ידי הסינים. הטרסות הללו נבנו אט אט במשך אלפי שנים על מדרונות בשיפועים של עד 70 מעלות ובגבהים של 700-1,500 מ' מעל פני הים. במעלה המדרונות הוקמו מערכות מורכבות של סכרים, תעלות וצינורות חזרן, המתוחזקים בצורה שיתופית על ידי בני המקום, והמנקזים את המים אל הנחלים שבין המדרונות. בתנאים טופוגרפיים כאלה קשה להיעזר בבעלי חיים או במיכון כלשהו לצורך העבודה, ולכן היא נעשית רק בעזרת הידיים. היום, לרוע המזל, חלק מן הטרסות נעזבו בגלל השינויים החברתיים שמתחוללים בחברה הפיליפינית. לכן לא ייפלא שארבע ממערכות הטרסות שהשתמרו בצורה הטובה ביותר הוכרזו על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ב-1995, ובשנת 2001 הן הוכרזו כאתר בסיכון.
הטרסות מהוות מערכת סביבתית מורכבת המשלבת מאפיינים פיזיים, אדריכליים, חברתיים, תרבותיים, כלכליים ודתיים. בטרסות האורז בולט למרחוק צבעו האדום של הצמח העשבוני הרב-שנתי קורדלין אדום (משפחת השושניים), או בשמו המקומי צ'ונג-לה. על פי אמונתם של המקומיים הצמח הזה מגן על היבול והטרסות מפני עין הרע, נגד ברקים, נגד השטן ומכלול האסונות. האל בולול מגן על האורז, ובכל בית מוקדש לו מקום מיוחד של כבוד. פסלים של האל הזה, מן השנים 500-800 לפסה"נ, נמצאו בחפירות ארכאולוגיות. הכפרים שוכנים בסמוך לטרסות, וכל אחד מהם מתחלק לקבוצות של כמה בתים, בכל קבוצת בתים שכזאת מתגוררת משפחה מורחבת אחת. הבתים המסורתיים בנויים עץ, והם ניצבים על ארבעה עמודים. הגישה אליהם היא באמצעות סולם המורם בשעות הלילה. בכל הבתים יש חדר אחד, והם נושאים גג בצורת פירמידה.
תופעת הקרסט בפיליפינים שכיחה מאוד ובולטת במיוחד באי הקסום פלאוון. אחת ממערות הקרסט, הידועה בשמה Sumaging cave, נמצאת דווקא בצפון האי לוזון, בסגאדה. ביקרתי בהרבה מערות קרסטיות בעולם, עשירות בנטיפים, בחללים ענקיים ובנהרות שחוצים אותן, אך זו הייתה לי הפעם הראשונה שהתהלכתי וגלשתי יחפה בתוך מערה מוצפת מים ועשירה בתופעות מדהימות של השקעת גיר, כולל טרוורטין (גיר שמושקע במעיינות עתירי מינרלים, בדרך כלל חמים), שניתן בקלות להחליק עליהן ומהן. להודות על האמת, בשום מדינה מתוקנת לא היו מתירים לכל כך הרבה מטיילים להיכנס למערה כזאת, כאשר תהליכי ההשקעה עדיין מתקיימים בה וצורות ההשקעה המדהימות עדינות ורגישות לאור, לדריכה ולבטח לגלישה. במערה הזאת חיים אלפי עטלפי פירות אופייניים לאי. זהו אחד מתוך 56 מיני עטלפים שחיים בפיליפינים, ואחד מהגדולים (משקלו כקילוגרם אחד, אורכו 0.4 מ' ומוטת כנפיו 1.2 מ').
אחת מהחוויות המרתקות שמזדמנת למטייל האמיץ באסיה היא ההתנסות במאכלים מוזרים, שלא מוכרים בעולם המערבי. חוויה כזאת מזדמנת גם בפיליפינים, והרי לכם כמה מהדוגמאות: ביצים קשות (מורתחות) של שלו או ביצים סגולות – ביצי עוף או ברווז שנקברות בקרקע על מצע מלח למשך חודש. תכולת הביצה מתקשה בבת אחת עם ספיגת המלח לתוכה ושינוי צבעה לחום. צובעים את קליפת הביצה בסגול כדי להבדיל אותה מביצה קשה רגילה. מוסיפים ביצים סגולות לתיבול סלט. השיא במטעמי הביצים הוא הבלוט – ביצת ברווז מופרית שמניחים לעובר שבה להתפתח במשך 17 ימים. לאחר תקופה זו מרתיחים את הביצה ואז אוכלים. למען האמת המראה מזעזע וגם האמיצים שבינינו, כולל אני, לא העזנו לטעום מהביצה, בעוד המדריך, שהסביר לנו על המעדן הזה, אכל אותה בשקיקה. מדברי המאפה והמתיקה אזכיר את עוגת הגזר האופיינית לבונטוק, בוקו פאי – פאי מקוקוס טעים למדיי, פייה פאי – שעועית שחורה מתוקה עם קוקוס, פסון – מחית קוקוס ועיסת אורז מתקתקה עטופה בעלה בננה. לזה יש להוסיף פירות כמו אננס, אנונה, לחמן מצוי אוjackfruit , שפריו מזכיר תות (שייך למשפחת התותיים) אך גודלו כגודל אבטיח ומשקלו כ-1-1.5 ק"ג. הפרי מתוק, אך ריחו שנוי במחלוקת.
אסיים באפיזודה מוסיקלית מעניינת ומחממת לבב שחווינו במסע הרגלי שלנו מבנאווי לבטאד. בתום הליכה אל הכפר וחזרה ממנו, נעצרנו בקצה הדרך בחנות מכולת כדי להתרענן במשקה קר או בבננות ואפילו בשלגון. במכולת ישבו כמה צעירים מקומיים וניגנו בגיטרה. החלפנו אתם כמה מילים, וכשנודע להם שאנחנו ישראלים החלו לנגן ולשיר בעברית שירים ישראלים כמו "ילדים של החיים" של שלום חנוך, "רוצי שמוליק" של שמוליק צ'יזיק ו"אני ואתה", מילים של אריק איינשטיין ולחן של מיקי גבריאלוב. את השירים למדו המקומיים מתרמילאים ישראלים שהגיעו לפיליפינים בשנות ה-80 המאוחרות של המאה הקודמת. אגב, כדי להרגיש לגמרי בבית קינחנו קודם לכן בכפר בטאד במלאווח ובפיצה שבסיסה ממלאווח. הכיצד? המקומיים פשוט למדו להכין זאת מקבוצת תרמילאים ישראלים שנתקעו בכפר למשך עשרה ימים בזמן טייפון רציני.