Categories
Uncategorized

סטיבי וונדר – מומה

Stevie Wonder

סטיבי וונדר היה, למרות עיוורונו, ילד פלא מוסיקלי, שהפך לאחד האמנים המשפיעים ביותר על מאות אמנים, שחורים ולבנים כאחד, משנות השישים ועד היום. אין אמן המשתווה לו במידת ההשפעה על התפתחותם של זרמים מוסיקליים כה רבים, מהסול, והריתם-אנד-בלוז, ועד לרוק'נ'רול, הפנק, ובעקיפין גם להיפ-הופ. מנער צעיר שהיה כפוף למרות חברת התקליטים שלו, שהכתיבה את צעדיו, הפך וונדר לאמן יוצר החולש על כל תחומי הכתיבה, הנגינה וההפקה של שיריו, שלא חשש מעולם להביע את עמדתו בסוגיות פוליטיות וחברתיות.

סטיבי וונדר נולד ב-1950, במישיגן, ארה"ב, בשם סטיבלנד ג'אדקינס (כיום הוא מעדיף להשתמש בשם המשפחה המקורי של אמו, מוריס). הוא הועבר לאינקובטור עם לידתו, אבל טעות אנוש הביאה להזרמת עודף חמצן למיתקן, ווונדר נותר עיוור לשארית חייו. בהיותו בן 4 עקרה משפחתו לדטרויט, שם הצטרף במהרה סטיבי הקטן למקהלת הכנסייה השכונתית. סטיבי התחיל לנגן על פסנתר בגיל 7, אליו הוסיף בגיל 9 גם נגינה בתופים ובמפוחית. מוזיקת הגוספל ששר בכנסייה, בשילוב עם שיריהם של אמני רית'ם-אנד-בלוז גדולים כמו ריי צ'ארלס וסם קוק, הותירו את חותמם על העדפותיו המוסיקליות ומאוחר יותר על יצירתו.
ב- 1961 שמע אותו רוני ווייט מלהקת המירקלז, שהיתה חתומה בחברת התקליטים "מוטאון", והוא שהביא אותו לאודישן ב"מוטאון". ברי גורדי, מייסד החברה, החתים מיד את ילד הפלא סטיבלנד ג'אדקינס על חוזה, והנציח את הפלא ("וונדר") בשם הבמה שהעניק לו: סטיבי וונדר הקטן. ההקלטות הראשונות של וונדר ב"מוטאון" אכן הפגינו כשרון נדיר, אך לא היו חסרי קו מוזיקלי ברור. ב- 1963 יצר וונדר את להיטו הראשון, "(Fingertips (Part 2 " שהגיע למקום הראשון במצעד. ההחלטה לשווק את וונדר בשם "הגאון-בן-השתיים-עשרה" (פרפראזה על "הגאון", כינויו של ריי צ'ארלס) לא הובילה לפריצה המיוחלת וההקלטות הבאות שלו לא זכו לאותה הצלחה. ב- 1965, זכה וונדר להכרה עם השיר "(Uptight (Everything's Alright", שהיה הראשון בשרשרת להיטים רצופה שהתפרשה על פני 6 שנים.
בתקופה זו שלטו אנשי "מוטאון" ביד רמה בחייו המקצועיים והאישיים כאחד. הם שהחליטו עבורו אילו שירים יבצע ועם אילו אומנים ישתף פעולה. כתגובה, החל וונדר לגלות עצמאות גוברת והולכת: מ- 1967 ואילך הוא כתב, שר, ניגן והפיק (לבד או במשותף) את כל אלבומיו. באותה תקופה גם החל לשתף פעולה עם אמנים שחורים אחרים, כמו סמוקי רובינסון. מאוחר יותר, עם פקיעת החוזה שלו ב"מוטאון" ב- 1971, החליט וונדר שדי היה לו באחיזה שהיתה ל"מוטאון" בחייו, ובחר שלא לחדש את החוזה עם החברה. הפרידה מ"מוטאון", שנחשבה לצעד נועז, הובילה את וונדר להקים סטודיו וחברת תקליטים משלו. צעד זה איפשר לו לחשוף את הרבגוניות הסגנונית שלו, ולערוך ניסויים מוסיקליים. בשני אלבומיו הבאים, שילב וונדר שימוש בסינתיסייזר יחד עם אלמנטים מזרמים שונים כמו גוספל, רוקנ'רול, ג'אז, מוזיקה אפריקאית, רגאיי ומקצבים לטיניים.
ב- 1972, כשניגן כמופע החימום בסיבוב ההופעות של הרולינג סטונז, זכה וונדר, לראשונה, לחשיפה נרחבת בפני קהל לבן. חשיפה זו, והצלחת שני האלבומים העצמאיים שלו, היוו נקודת מפנה בקריירה המוסיקלית שלו, והם ששכנעו את אנשי "מוטאון" לחתום איתו על חוזה חדש. חוזה זה נתן לו שליטה אמנותית מוחלטת בכל אלבומיו הבאים.
אלבומו הראשון תחת החוזה החדש עם "מוטאון", Talking Book מ-1972, נחל הצלחה אמנותית גדולה, כששמר על הקו הייחודי של שני האלבומים העצמאיים. גם מבחינה מסחרית נחל האלבום הצלחה מסחררת, עם הלהיטים "Superstition" ו- "You Are The Sunshine Of My Life ". אלבומו הבא, Innervisions זכה להצלחה דומה, וכלל את הלהיטים "Living For The City " ו-"Higher Ground".
תאונת דרכים קשה, בה היה מעורב ב- 1973, הובילה את וונדר לתקופה של התבוננות פנימית, בה בחן את אמונתו ואת חייו. הרהורים קיומיים אלה באו לידי ביטוי באלבומיו הבאים, ובמיוחד באלבום Songs In The Key Of Life. אלבום זה גם קבע סופית את מעמדו של וונדר כאחד המוזיקאים והיוצרים הגדולים ביותר במוסיקה המודרנית. ההצלחה המתמשכת לה זכה וונדר עודדה אותו לקחת על עצמו פרוייקט ניסיוני יותר: הלחנת פס הקול לסרט "The Secret Life Of Plants ". הפרוייקט נכשל, אמנותית ומסחרית, ולמרות ששנה אחר-כך הקליט וונדר את Hotter Than July המצליח, נדמה היה שהוא נכווה מכישלון זה, ופעילותו המוזיקלית במהלך שנות השמונים הייתה איטית ומחושבת יותר. הוא הוציא אלבום אוסף, יצר את פס הקול לסרט "האישה באדום", שכלל את להיטו הגדול ביותר, "I Just Called To Say I Love You " (מקום ראשון בבריטניה וארה"ב) והקליט אלבום נוסף, שנגנז. חומרים מאלבום זה הופיעו, לבסוף, באלבום In Square Circle, אבל הן באלבום זה, הן ב- Characters שאחריו והן בפסקול האישה באדום, דומה היה שוונדר מוותר על ההרפתקנות המוזיקלית שלו והולך על בטוח, כשהוא חוזר לעסוק בחומרים צפויים יותר, עם שירים מלודיים-מתקתקים כמו "Part-Time Lover ".
אלבומים אלה, למרות שהצליחו מסחרית, זכו לביקורות בעייתיות, והובילו את וונדר למצב של שקט תעשייתי במהלך שנות התשעים: וונדר הפחית מהאינטנסיביות של עבודתו היצירתית, ובשנים הראשונות של העשור הסתפק ביצירת פס הקול ל"קדחת הג'ונגל", סרטו השנוי במחלוקת של הבמאי השחור ספייק לי. במקביל, השקיע וונדר שמונה שנים תמימות בעבודה על אלבום חדש, Conversation Peace, שזכה לביקורות אוהדות, וששב וזיכה אותו בהערכה לה זכה לאורך השנים.
הקריירה הארוכה של וונדר בעולם המוזיקה מרשימה לא רק בגלל גאונותו המוזיקלית. וונדר ידוע גם כאלטרואיסט מושבע, שפעל רבות למען קידום מטרות חברתיות: הוא פעל בקרב הממשל בכדי למסד את "יום מרטין לותר קינג" (וב- 1986 אכן הצליח), ניגן בקונצרט "יום ראשון של שלום" ( "Peace Sunday Concert", 1982), שהביע מחאה כנגד נשק גרעיני. בנוסף, כתב שירים רבים שנועדו לקדם מטרות חברתיות, כמו מלחמה ברעב ("We Are the World"), מודעות לאיידס ("That's What Friends Are For "), נהיגה בפכחות ( "Don't Drive Drunk "), ומעל לכל, שוויון בין-גזעי ( "Ebony and Ivory ", עם פול מקרטני). פעילותו של וונדר כנגד האפרטהייד, למשל, זכתה להכרה רשמית כאשר נלסון מנדלה, נשיאה לשעבר של דרום אפריקה, הזמין אותו לפגישה, ואמר כי הוא רואה בו את בנו.
וונדר ידוע גם בשל אישיותו רבת הקסם ונחישותו להתגבר על כל מכשול שעמד בדרכו, ובמיוחד עוורונו. במשך השנים קיווה וונדר להירפא מן העיוורון, אולם תקווה זו נגנזה בשנת 99', כאשר המכון שאמור היה לערוך לו ניתוח שיחזיר לו את מאור עיניו הגיע למסקנה שרמת העיוורון קשה ומושרשרת מכדי שניתן יהיה לטפל בה. למרות זאת, וונדר מרבה להשתעשע בעניין. כאשר השתתף במכירה פומבית שהכנסותיה היו קודש לצדקה, היתה מכונית הב.מ.ו 3Z של ג'יימס בונד אחד מן הפריטים המוצעים למכירה. כדי להגביר את ההתלהבות ממכירת המכונית, נהג אותה וונדר, עיוור לחלוטין, אל בימת המכירה הפומבית.
בשנת 2005 חזר וונדר לעניינים אחרי עשר שנים עם אלבום אולפן חדש בשם A Time To Love. בסינגל הראשון ממנו, "So What The Fuss", הוקלט עם פרינס, שניגן גיטרה ולהקת אן ווג ששרה קולות רקע. הקליפ לשיר היה פורץ דרך: וונדר הפיק גירסה של הקליפ עם ערוץ שמע נוסף, עליו מוקלטת קריינות המתארת את הנעשה בקליפ. הקריינות, אותה הקליט הראפר באסטה ריימז, נועדה למען קהל כבדי הראייה והעיוורים בעלי טלוויזיות עם טכנולוגיית SAP.
"עד עכשיו הקליפים היו מאוד חד-מימדיים לאנשים עיוורים או כבדי ראייה", אמר וונדר. "עכשיו יכולים כל אוהבי הקליפים המוסיקליים לחזות בקליפ שלי בזכות טכניקת התיאור… בשבילי, כל הקונספט מראה מה יכול לקרות כשפורצים מעבר לסטטוס קוו ונפתחים לאפשרויות".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *