Categories
Uncategorized

הפליימינג ליפס – מומה

מועתק מכאן

הרבה אנשים מכירים את הפליימינג ליפס בזכות להיטם היחיד מ-1993, “She Don’t Use Jelly”. אבל למעשה, מדובר באחת מלהקות האינדי הפוריות והחשובות ביותר בארה"ב מאז אמצע שנות ה-80. הפליימינג ליפס היו אחת הלהקות הראשונות שחיברו את הפוסט-פאנק והרוק האמריקאי המחתרתי של שנות ה-80 לצליל הפסיכדלי העשיר ולמלודיות המלטפות של סוף שנות ה-60, ובכך ביטלו את הניגוד שהיה קיים, כביכול, בין הפאנק לפסיכדליה.

הפליימינג ליפס הוקמו ב-1983, באוקלהומה סיטי הנידחת, על-ידי הגיטריסט וויין קויין, סוחר סמים במקצועו, אחיו מרק קויין, והבסיסט מייק אייבינס. ב-1985 הצטרף ללהקה המתופף ריצ´רד אינגליש, והלהקה הוציאה את אלבום-הבכורה The Flaming Lips בחברת-התקליטים הפרטית שלה. עוד לפני צאת האלבום החליט מרק קויין לפרוש מההרכב, ואחיו וויין נשאר מאז סולן הלהקה. בהרכב הזה הקליטה הלהקה תוך שלוש שנים שלושה אלבומים נוספים: Hear It Is מ-1986, Oh My Gawd מ-1987 ו-Telepathic Surgery מ-1988, שיצאו בחברת-התקליטים העצמאית Restless.
ב-1988 עזב אינגליש את הלהקה, והוחלף במתופף ניית´ן רוברטס. לפליימינג ליפס הצטרף גם הגיטריסט ג´ונתן דונהיו (כיום סולן וגיטריסט מרקורי רב), ובהרכב זה הקליטה הלהקה את In a Priest Driven Ambulance, אלבומה האחרון שיצא בחברת-תקליטים עצמאית.

ב-1991 חתמה הלהקה על חוזה עם חברת וורנר, ושנה אחר-כך הוציאה שם את האלבום Hit to Death in the Future Head. מייד אחרי יציאת האלבום עזבו דונהיו ורוברטס את הלהקה, ואת מקומם תפסו הגיטריסט רולנד ג´ונס והמתופך סטיבן דרוזד. האלבום הראשון שהוקלט בהרכב הזה, Transmissions from the Satellite Heart מ-1993, היה להיטה הראשון (ובינתיים גם האחרון) של הלהקה. הסינגל הראשון מתוך האלבום, “She Don´t Use Jelly”, הגיע ב-1994 ל-40 הגדולים במצעד האמריקאי, והלהקה אף ביצעה הופעת-אורח מפתיעה בסדרה "בוורלי הילס 90210".
Clouds Taste Metallic, שיצא ב-1995, לא הצליח לשחזר את ההצלחה המפתיעה של האלבום הקודם למרות שקיבל ביקורות מצוינות ונחשב לאלבומה הטוב ביותר של הלהקה עד אז. בשלב זה, במקום לנסות לחזור לצליל המסחרי יחסית של Transmissions…, החליטו הליפס ללכת לכיוון ניסיוני עוד יותר מבעבר: אלבומה הבא של הלהקה, Zaireeka , שווק כקופסא עם ארבעה דיסקים המשלימים זה את זה, שיש להשמיעם בו-זמנית בארבע מערכות סטריאו שונות. בהופעות שליוו את האלבום – ונקראו “Boom-Box Experiments” – הלהקה עצמה לא ניגנה, אלא חילקה לקהל 40 מכשירי-טייפ שהופעלו בו-זמנית. ב-1999 חזרה הלהקה לפעילות קונבנציונלית יותר, והוציאה את The Soft Bulletin, שהתקבל בהתלהבות ונחשב על-ידי מבקרים רבים ליצירת-המופת של הלהקה.

Categories
Uncategorized

גאנז נ’רוזס – מומה

מועתק מכאן

במשך ארבע שנים, בין 1987 ל-1991, הייתה להקת גאנז נ’רוזס התקווה הזוהרת ביותר של הרוק האמריקאי. הלהקה, שמיקמה את עצמה מוסיקלית במקום טוב באמצע בין הרוק הקלאסי של ארוסמית´ והרולינג סטונז לבין הרוק הכבד של ואן-היילן ואוזי אוסבורן, החזירה בשנות השיא של פעילותה את התדמית המסוכנת והנוצצת לרוק. בניגוד לז´אנרים מוסיקליים אחרים, התקשה הרוק הכבד במשך שנים להכניס את נציגיו למצעדים המסחריים יותר. גאנז נ’רוזס, ששילבו רוק כבד בגירסה מלודית ומרוככת עם סקס אפיל גברי, כבשו את המצעדים העולמיים ואת הקהל עם המנוני הרוק החזקים שלהם.

לאחר קריירה מקרטעת בכמה להקות רוק כבד מקומיות באזור הוליווד שלא השאירו חותם משמעותי על עולם הרוק (ביניהן ההוליווד רוזס), התגבש ב-1985 ההרכב המקורי של גאנז נ’רוזס. אחרי שנה של עבודה משותפת, הקליטו אקסל רוז בשירה, סלאש ואיזי סטרדלין של הגיטרות, מק´קיגן בבס ואדלר בתופים, את האי.פי הראשון שלהם, Live! Like a Suicide, בחברת התקליטים הקטנה “Uzi Suicide”.
למרות שזכה להצלחה מקומית בלבד, משך האי.פי. את תשומת לבה של חברת התקליטים הגדולה "גפן", שהציעה ללהקה חוזה. פרי הביכורים של החוזה היה אלבומה הראשון של הלהקה, Appetite for Destruction , שיצא ב-87´. למרות תאוצה מסוימת שצברה הלהקה בזכות ההופעות הרבות שקיימה, סירב האלבום עצמו להמריא. ההצלחה הגדולה לה ייחלו חברי גאנז נ’רוזס הגיעה רק שנה מאוחר יותר, כשערוץ MTV החל לשדר בתכיפות את "Sweet Child O’ Mine", הלהיט מתוך אלבום הבכורה של הלהקה. השיר דחף את האלבום היישר למקום הראשון במצעד האלבומים האמריקאי, והפך את גאנז נ’רוזס לשם החם ביותר במצעד.
לאחר צאת G N’R Lies ב-88´, אלבום מוטלא שחיבר את השירים מהאי.פי. הראשון שלהם עם ארבעה קטעים אקוסטייים חדשים, החלה הלהקה לעבוד באולפן על אלבומה השני. בזמן ההקלטות גברה בעיית הסמים הכבדה של אדלר, שהביאה, בסופו של דבר לפיטוריו. לפי חברי הלהקה, הרסו הסמים את נגינתו של אדלר. הוא הוחלף על ידי מאט סורום, מלהקת ה- Cult. איתו הצטרף גם דיזי ריד, נגן קלידים. בעיות סמים לא היו הדבר היחידי שהביא את גאנז נ’רוזס לכותרות. במקביל להצלחת המוסיקה שלהם, החלו חברי הלהקה לטפח תדמית רחוב רוקית ובועטת. קללות בטלוויזיה, בעיות סמים, האשמות כנגד התקשורת, כל אלה היו חלק מחיי הרוקנ´רול להם הטיפו חברי הלהקה בשיריהם, ושאותם יישמו בחייהם.
את תדמית הילדים הרעים שטיפחו חברי הלהקה ייצג יותר טוב מכל האחרים, הסולן הכריזמטי אקסל רוז. החל בשם הבמה שלו (חדי-עין ישימו לב ש-Axl Rose בחילוף אותיות יוצר את המונח Oral Sex, אם כי סברה אחרת אומרת שאימץ את שמו הפרטי של אביו ואת שם המשפחה לקח מההוליווד רוזס) ועד להתנהגותו הציבורית חסרת המעצורים, רוז ידע היטב איך להשאיר את אש הפרובוקציה בוערת בסיפורי רוקנ´רול שהיו מספיקים למלא ספר. ב-91´ נעצר רוז באשמת הכאה של אישה בבקבוק לאחר שזאת בקשה ממנו להנמיך את הסטריאו שלו. מוקדם יותר הופתע עולם הרוק מנישואיי הבזק שלו לארין אברלי, בתו של הזמר דון אברלי, חצי מצמד האחים אברלי. הנישואים ארכו 48 שעות. גם אברלי וגם חברתו לשעבר, הדוגמנית סטפני סימור, הגישו נגד רוז תביעות בגין התעללות.

בקונצרט גדול באינדיאנפוליס השווה רוז את תושבי העיר ל"אסירים באושוויץ". הכריזמטיות של רוז נראתה לעיתים כקפריזיות לשמה: ב-1992 בהופעה ענקית במונטריאול ירד רוז מן הבמה לאחר 15 דקות של הופעה בתואנה שהסאונד לא טוב. המקרה לא היה נחשב לשונה מתקריות אחרות ברוח דומה אלמלא על אותה הבמה בדיוק נשרף שעה קלה קודם לכן ג´יימס האטפילד איש להקת מטאליקה, וכמעט מצא את מותו מזיקוקי במה שהתפוצצו לידו.
ההקלטות לאלבום Use Your Illusion נמשכו כשנה מעבר למועד היציאה המתוכנן, ושיקפו את השאפתנות המוסיקלית של הלהקה. מעבר להרכב הכלים הבסיסי, השתמשו חברי ההרכב בהקלטות האלבום בנגנים אורחים, בחטיבה גדולה של כלי נשיפה ובזמרות ליווי שהגדילו וניפחו את הצליל האופייני של גאנז נ’רוזס. השאפתנות הביאה גם לגידול ניכר במספר השירים שנכתבו והוקלטו, והתוצאה הסופית הייתה שני אלבומים שיצאו יחד, בסתיו 91´, Use Your Illusion I ו- Use Your Illusion II.
למרות ההצלחה הגדולה של האלבומים, הייתה זו גם תחילת הדעיכה של גאנז נ’רוזס כלהקה. האקלים המוסיקלי של עולם הרוק השתנה במהירות, ואת הרוק המוחצן של גאנז נ’רוזס החל להחליף זעם הנעורים של נירוונה ולהקות גראנג´ אחרות. עזיבתו של סטראדלין ב-91´ הנחיתה מכה קשה על הלהקה. בניסיון להשתלב בנוף המוסיקלי המשתנה, הוציאה הלהקה ב-93´ את The Spaghetti Incident, אלבום שהורכב כולו מגרסאות כיסוי חדשות לשירי פאנק (Punk) ישנים. האלבום נחל כישלון מוחלט וגם הפרובוקציות הישנות שעבדו כל כך טוב בפעמים הקודמות, נכשלו הפעם. פרובוקציה כזו הייתה הכללתו באלבום של קטע נסתר שנכתב על ידי הרוצח המפורסם צ´רלס מנסון. אחרי שקמה מהומה בעניין, הוחלט שהתמלוגים מהשיר ילכו לבנו של אחד מקורבנותיו.
מ-93´ ואילך החל רוז לשקוע בים של תביעות וסכסוכים משפטיים והקריירה המוסיקלית של גאנז נ’רוזס הלכה והתפוגגה. שמועות על חיכוכים אמנותיים בין רוז לסלאש החלו להופיע כבר ב-94´. הופעת הרכב הצד של סלאש, Slash´s Snakepit, הוסיפה עוד קיסם למדורת גאנז נ’רוזס הבוערת. ב-96´, הכריז סלאש סופית על עזיבתו, והותיר בכך את אקסל רוז כחבר היחיד שנשאר מההרכב המקורי של גאנז נ’רוזס. ב-99´ הופיע שיר חדש של הלהקה בפסקול סרטו של ארנולד שוורצנגר "End of Days". בתחילת 2001 סיימה הלהקה, שמהרכבה המקורי נותר רק אקסל רוז, את העבודה על אלבום חדש, ששמו Chinese Democracy. תחילת העבודה על האלבום היתה ארבע שנים לפני כן. את טבילת האש עשתה הלהקה בהרכבה החדש בהופעה בלאס וגאס ובהופעה בפסטיבל רוק אין ריו, מול 200 אלף צופים.

באוגוסט 2002, עוד בטרם יצא האלבום, החל סיבוב ההופעות של "Chinese Democracy", שהושק בהונג קונג. בהופעה ביצעה הלהקה שירים ישנים בעיקר, בתוספת שני שירים חדשים: "Madagascar" ו-"Chinese Democracy".

Categories
Uncategorized

להקת קווין – מומה

מועתק מכאן

Queen, אחת הלהקות הבריטיות המצליחות ביותר בכל הזמנים, סחפה אליה מאז הקמתה ב-1971 מליוני מעריצים ברחבי העולם, ויצרה שילוב ייחודי של רוק ודרמה שנשאר חרות בזכרון הקולקטיבי לאורך שנים. פרדי מרקורי, סולנה הכריזמטי של הלהקה, שניחן בקול אופראי ובכישורים תיאטרליים, היה אחד משני הגורמים העיקריים להצלחת הלהקה, יחד עם הסאונד של בריאן מיי, הגיטריסט הוירטואוז שנחשב לאחד מגדולי הגיטריסטים במאה ה-20. סגנונה המוחצן של קווין, ובמיוחד של מרקורי, ששילב מיניות מוגזמת עם חוש הומור, עורר לא פעם ביקורת על חברי הלהקה, אך גם התעניינות רבה. למרות שלעיתים עוררו מילות השירים שלהם מחלוקת, נהנתה קווין מאהדה רבה וממאגר מעריצים עצום.

סיפור הלהקה החל ב-1968. שני סטודנטים מאוניברסיטת "אימפריאל", בריאן מיי וטים סטאפל, החליטו שהם רוצים להקים להקה. מיי תלה מודעה בקולג´, בה נאמר שהם מחפשים מתופף בעל אופי נמרץ, "בסגנון ג´ינגר בייקר” (מתופף להקת Cream). המתופף שהתקבל היה רוג´ר טיילור. השלושה קראו לעצמם Smile, וחתמו על חוזה הקלטות עם חברת Mercury. שנה לאחר מכן עזב טים סטאפל את הלהקה, ופרדי (פארוק) בולסרה, חברו מלימודי האמנות בקולג´, החליף אותו. בולסרה, שעזב את להקת Wreckage לטובת הלהקה החדשה, שינה את שמו לפרדי מרקורי. שם הלהקה שונה לקווין וכשב-1971 הצטרף ללהקה הבסיסט ג´ון דיקון (עד הצטרפותו היו ללהקה בסיסטים זמניים בלבד), הם החלו להופיע במועדונים קטנים, ובאוניברסיטת "אימפריאל" בפני חברים קרובים. לאחר זמן מה קיבלה הלהקה הצעה להקליט באולפן חדש ששמו “De Lane Lea”. מכיוון שהאולפן היה חדש, והיה צורך לבדוק את הציוד, ניתנה לקווין ההזדמנות להקליט את קלטת הדוגמה שלה בחינם. הם ביצעו מספר הקלטות, אך לא זכו להתעניינות רבה. ב- 1972 חתמו חברי הלהקה על חוזה עם חברת ההקלטות Trident, שהבטיח להם את השכר הזעום של 60£ בשבוע.
ב- 1973 הם החלו לעבוד עם המפיק רוי תומס בייקר על אלבום הבכורה שלהם, שנקרא Queen. האלבום זכה להצלחה מסוימת, אך לא היווה פריצת דרך, ובאותה שנה יצאה קווין לסיבוב ההופעות הראשון שלה. אלבומה השני, לעומתו, Queen II מ-1974, כבר זכה להצלחה עצומה בבריטניה ולאחר מכן גם בארה"ב. גם את אלבומה השני ליוותה קווין בסיבוב הופעות, בבריטניה ובארה"ב, אולם במהלכו חלה בריאן מיי בצהבת, והלהקה נאלצה לקטוע את הסיבוב.
לקראת סוף 1974 הקליטה קווין את אלבומה השלישי Sheer Heart Attack, שזכה להצלחה עולמית כבירה, וביסס את מעמדם של חבריה ככוכבים. כשיצאה ב-1975 לסיבוב הופעות גדול בארה"ב, נחטפו הכרטיסים להופעות, והיא הוסיפה תאריכים נוספים. הסיבוב התאפיין בלוח זמנים צפוף. חברי הלהקה נאלצו לעיתים להופיע פעמיים ביום, והופעות אחדות בוטלו, בשל דלקת גרון שהתפתחה אצל מרקורי. במהלך הסיבוב גם הופיעו קווין בפעם הראשונה בקנדה וביפן. באותה תקופה זכה אלבומם Sheer Heart Attack במקום הראשון במצעדים היפנים, וכשהגיעו לשם חברי הלהקה, הם זכו לקבלת פנים של אלילי רוק.
ב-1975 הקדישה קווין 3 שבועות להקלטת השיר “Bohemian Rhapsody”. רבים יעצו להם לא לפרסם את השיר המורכב, המתחיל כבלדת רוק וממשיך כקטע אופראי, בטענה שאין לו סיכוי להצליח. למרות זאת שלח מרקורי עותק של השיר לחברו הלונדוני, שדרן הרדיו קני אברט. מרקורי ביקש, אמנם, שלא ישדר את השיר, אך אברט התלהב עד כדי כך שהשמיע אותו 14 פעמים תוך יומיים. עם צאתו, צבר השיר תאוצה, והוא הושמע בכל תחנות הרדיו בתדירות גבוהה. קווין צילמה סרטון קצר ואמנותי שליווה את השיר, וזה היה למעשה אחד הקליפים הראשונים שנעשו למען הטלוויזיה. ההצלחה הייתה חסרת-תקדים: הסינגל שהה בפסגת מצעד הפזמונים במשך 14 שבועות, ושבר בכך שיא בבריטניה. הוא נמכר במיליון עותקים והפך לאחד מסימני ההיכר של קווין. האלבום ממנו יצא הסינגל, Night at the Opera, הגיע לפלטינה.
בתום סיבוב הופעות מוצלח חזרה קווין ב-1976 לבריטניה והחלה לעבוד על אלבומה הבא, שיצא באותה שנה ונקרא A Day At the Races. אגב, כמו לילה באופרה, גם אלבום זה נקרא בשם סרט של האחים מרקס, והוא היה גירסה מתונה יותר לבומבסטיות של האלבום הקודם.
באמצע העבודה על האלבום לקחה קווין פסק זמן מן ההקלטות והחליטה להודות לקהל מעריציה בהופעת פארק עם כניסה חופשית, אותה ערכה ב-18 בספטמבר 1976 בהייד פארק בלונדון. להופעה הגיעו קרוב ל-200 אלף מעריצים, כמות הקהל הגדולה ביותר שהגיעה עד אז להופעה בהייד פארק, והקהל הגדול ביותר בפניו הופיעה קווין עד אז. A Day At the Races הכיל את הלהיט “Somebody To Love”, והצלחתה של קווין באותה תקופה הייתה מסחררת. שיריה הושמעו בתחנות רדיו בכל העולם וזכו להיכנס לצמרות מצעדי הפזמונים. ביקורות נוקבות להן זכתה קווין מטעם עיתונות המוסיקה היו כמעט חסרות השפעה על ההצלחה המתמשכת של הלהקה באותה תקופה.
ב-1977 יצא האלבום News of the World, שזכה להצלחה עולמית עצומה, והכיל שניים מהלהיטים הגדולים והידועים ביותר של קווין: “We Are the Champions”, שלווה בקליפ שצולם בתיאטרון לונדון, ו-“We Will Rock You”. שני השירים הכוחניים אומצו מיד על-ידי עולם הספורט, בהתעלמות מופגנת מהמסר ההומוסקסואלי שנמצא בין השורות בשניהם. בכלל, נדמה היה שהמעריצים הרבים של הלהקה, שנמשכו לגילויי המאצ'ואיזם שלה, העדיפו להתעלם מכל מסר חתרני של הלהקה, שאפילו שמה היה דו-משמעי (קווין הוא, מלבד מלכה, גם כינוי להומו).

ההצלחה של קווין המשיכה בשנת 1978 עם הוצאת האלבום Jazz, למרות הביקורת הציבורית שנמתחה על הפוסטר שהופיע באלבום ובו צילום של עשרות בחורות עירומות המתחרות במירוץ אופניים, בעקבות הסינגל “Bicycle Race”. בצד השני של התקליטון הזה היה שיר שעורר לא פחות זעם, "Fat Bottomed Girls” (בחורות עם תחת שמן). במהלך 1979 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות גדול, אשר הכנסותיו נתרמו לסיוע לרעבים בקמבודיה.
בתחילת שנות ה-80 הייתה קווין עדיין בשיא הפופולריות שלה. אלבומה The Game מ-1980 כלל את להיטי הצמרת “Crazy Little Thing Called Love” ו-“Another One Bites The Dust”. אולם לאחר שנה חלה נסיגה בהצלחותיה של קווין. הפסקול שהוציאה הלהקה לסרט המדע הבדיוני Flash Gordon (בו השתתף חיים טופול), לא זכה להצלחה ממנה נהנתה באלבומיה הקודמים. גם האלבום שיצא לאחר מכן, Hot Space, זכה להצלחה בינונית בלבד, למרות שהכיל את הדואט המצליח עם דייוויד בואי, “Under Pressure”, שהגיע למקום הראשון בבריטניה. קווין יצאה שוב לסיבוב הופעות עולמי, מתוך שאיפה לחזור לפופולריות לה זכתה בעבר.
בשנת 1984 יצא האלבום The Works, שהניב שלושה להיטים שהגיעו בבריטניה לעשירייה הפותחת: "Radio Ga Ga" (מקום 2), "I Want To Break Free" (מקום 3), והבלדה "It´s A Hard Life" שהקטע הפותח בה התבסס על אריה מן האופרה "פאליאצ´י". שנה אחר-כך נתנה הלהקה הופעה בלתי נשכחת, בת 20 דקות בלבד, במופע ה"לייב אייד" בלונדון. בשנת 1986 יצא האלבום A Kind of Magic, שזכה להצלחה רבה באירופה, ושקרוב לשני מיליון עותקים ממנו נמכרו בבריטניה בלבד. בארה"ב, הצליחה קווין לשחזר את ההצלחה רק עם האלבום The Miracle, משנת 1989, שהגיע לזהב.
עד 1991 האטה קווין באופן רציני את פעילותה. אלבומה Innuendo , שיצא באותה שנה, הגיע לזהב בארה"ב, וזכה להצלחה רבה מאד באירופה, אולם שמועות החלו לצוץ לגבי מצבו הבריאותי של פרדי מרקורי. הקליפים של הסינגלים מן האלבום בהם הופיע חשפו אדם כחוש מאוד ומאופר בכבדות. ב-22 בנובמבר 1991 יצאה הודעה לתקשורת מטעמו לפיה מרקורי חולה באיידס. יומיים לאחר מכן מת פרדי מרקורי.
באביב שלאחר פטירתו הופיעו חברי קווין בקונצרט לזכרו באיצטדיון וומבלי. הקונצרט שודר ברחבי העולם ללמעלה ממיליארד צופים ומאזינים, והשתתפו בו בין היתר דייוויד בואי, אלטון ג´ון, אנני לנוקס, דף לפרד ולהקת רובים ושושנים. הרווחים הרבים מהקונצרט נתרמו לקרן מרקורי למען הגברת המודעות לאיידס. תשומת הלב הרבה שקיבלה קווין לאחר שנים של דעיכה הביאה לכך שהוצאה מחודשת של "Bohemian Rhapsody” נכנסה היישר למקום הראשון בבריטניה. תרמה לכך גם נוכחותו של השיר בלהיט הקולנוע "עולמו של וויין" מאותה שנה.
ב-1993 יצא Five Live, אי.פי. שהוקלט בהופעה חיה בוומבלי, של חברי קווין בתוספת ג´ורג´ מייקל. שלושת חברי הלהקה הנותרים התאחדו שוב ב-1994 להקלטות האלבום Made in Heaven, בו עיבדו הקלטות שביצע מרקורי ממיטת חוליו, והוסיפו להן קולות רקע. ב-1998 הקליט פראז מהפוג´יז חידוש ל-"Another One Bites The Dust” עם ווייקלף ז´אן. גם לאחר פירוקה של אחת הלהקות המרכזיות בעולם הרוק ממשיכים לצאת אוספים משיריה וסרטים אודותיה, והיא ממשיכה להיות מצוטטת ומסומפלת בלי הרף. עדות נוספת להשפעתה על עולם הרוק קיבלה הלהקה במרץ 2001, כאשר נבחרה להיכנס ל"היכל התהילה של הרוקנ´רול", מוסד נכבד במיוחד בעולם המוסיקה. בעקבות הכבוד הזה החלה הלהקה לשקול איחוד, למרות שהמחשבה לנסות למצוא מחליף לפרדי מרקורי לא התקבלה בקלות. באופן חד-פעמי קווין שיתפה פעולה עם הזמר רובי וויליאמס בביצוע גירסה מחודשת לשירה "We Are The Champions" עבור פסקול של סרט.

Categories
Uncategorized

נקמת הטרקטור – מומה

מועתק מכאן

נקמת הטרקטור תיפקדה כמעט מראשית דרכה בשני מישורים מקבילים: אחד היה של להקת רוק מקורית היוצרת תקליטים, שכוללים אומנם להיטים אך שייכים בכוונה תחילה לשוליים במוסיקה הישראלית, והשני של להקה היוצרת מוסיקה תוכניתית להפקות שונות ובעיקר לבלט. בשני המישורים הצליחה נקמת הטרקטור ליצור צליל עצמאי ומגוון, להתפתח מבחינה אמנותית ולהגיע גם להצלחות מסחריות נאות.

ביוגרפיה מלאה
המוסיקאי, נגן הבס והזמר אבי בללי (יליד 1963) אהב מגיל צעיר מוסיקה אמנותית ומתקדמת. פופ מסחרי אף פעם לא ממש עיניין אותו, וגם להיות כוכב לא נראה לו מטרה רצינית בחיים. לכן, מרגע שהחל לפעול בלהקה, חיפש שותפים בעלי עניין מוסיקלי דומה. באופיר (צ´יקו) לייבוביץ´ בגיטרות, אילן גרין בקלידים ודני מקוב בתופים הוא מצא פרטנרים טובים לאהבת המוסיקה לשמה, כך שההצלחות המסחריות של נקמת הטרקטור, והיו לה לא מעט כאלה, הן בעצם מעין טעות, מין בונוס לא מתוכנן.
המפגש המוסיקלי הראשון בין בללי ללייבוביץ´ היה באמצע שנות ה-80 בלהקת מודוס ויוונדי, אך רק ב-1988, אחרי ניסיונות עם מוסיקאים אחרים בלהקות אחרות, הם נפגשו שוב וצירפו אליהם את גרין והמתופף אלי סרוגו. הם עשו חזרות ב"בטון" ברמת גן וניסו לעניין חברות תקליטים, אך לשווא. אחד השירים שעליהם עבדו אז, "נודד אלייך", הגיע בסופו של דבר לאלבום הבכורה של נקמת הטרקטור בעיבוד המקורי.
ב1989, אחרי דחייה של כל חברות התקליטים, החתים ניצן זעירא את הלהקה לחברה החדשה שהקים, "נענע". ללא סרוגו ועם דודי לוין בתופים ועליזה אברג´יל בקולות הקליטה הלהקה שירים אחדים בהפקת ברי סחרוף, ביניהם "שיר השכנה" שנשכח ו"עניין של זמן" (מ´ בללי וגרין, ל´ בללי), שהופיע בגרסת הוויניל של אוספ נענע מספר אחת. הקשר עם סחרוף ורמי פורטיס עזר להם למצוא שם ללהקתם: נקמת הטרקטור, על שם קטע גנוז של פורטיס.
באמצע 1989 חזר מאנגליה המתופף מקוב (לשעבר בצליל מכוון, הפלטינה) והצטרף ללהקה במקום לוין. תוך חודשיים הייתה הלהקה מוכנה להופעות (הבכורה נערכה ב"רוקסן" באוגוסט 1989) ולהקלטות (שנערכו בינואר-פברואר 1990).
האלבום נקמת הטרקטור, בהפקה מוסיקלית של סחרוף, היה מאלבומי הבכורה המפתיעים והמשובחים במוסיקה הישראלית החדשה של שנות ה-90 . נקמת הטרקטור שאפה אומנם ליצור מוסיקה מורכבת ולא להיטים, אבל האלבום כלל כמה להיטים גדולים, שהפכו לשירי חובה בכל הופעות הלהקה גם עשר שנים אחר כך, ביניהם "משחק של דמעות" (מ´ ול´ בללי) ו"משתעשע" (מ´ ול´ גרין), שלוו בקליפים חדשניים, "סביב סביב" ו"ילד וילדה" (מ´ ול´ בללי וגרין), וגם "עפיפונים" (הגרסה העברית ל"Kites" של סיימון דופרי והקול הגדול) ועיבוד הדאנס לתפילה "אדון הסליחות".
לבללי וחבורתו זה לא הספיק. בזמן הקלטת האלבום הם החלו לעבוד עם הכוריאוגרף אוהד נהרין על המוסיקה למופע "קיר" של להקת בת שבע. ביוני 1990, חודש לאחר שיצא האלבום, התקיימה בכורת "קיר" ב"פסטיבל ישראל". אף אחד לא תיאר לעצמו אז שהפקת "קיר" עומדת להפוך לאחת ההצלחות הגדולות ביותר בתיאטרון המחול הישראלי, ושנקמת הטרקטור תחיה מאז חיים כפולים של להקת רוק עצמאית ושל להקת ליווי בהפקות מחול מצליחות.
באמצע 1991 יצאה הלהקה לראשונה לחו"ל עם בת שבע, ובאותו זמן החלה גם לעבוד על אלבומה השני. האלבום זכות הצעקה הוקלט תוך חודש בהפקה מוסיקלית של מרטין ראסל, מפיק בריטי שיובא ארצה במיוחד לצורך זה. גם באלבום הזה היה בללי היוצר העיקרי, אך גם לשאר חברי הלהקה ניתן יותר מקום לביטוי, והתחושה הכללית הייתה שהלהקה היא יותר להקה מאשר באלבום הראשון. בין השירים הבולטים באלבום היו "עד מתי" ו"ג´ונגל פיתוח" (מ´ ול´ בללי), "היא" ו"שקט" (מ´ בללי, ל´ נקמת הטרקטור) ,"זקנים" (מ´ גרין, ל´ בללי) ו"זכות הצעקה" (מ´ גרין, ל´ נקמת הטרקטור).
בתחילת 1992, כשיצא האלבום זכות הצעקה, הייתה הלהקה שוב בחו"ל בהופעות "קיר". ביולי אותה שנה היא התארחה ברוטרדם, הולנד באולפנו של פרנקי ליוורט והקליטה שם את רוב פסקול "קיר" בהפקתו של ליוורט. קטע אחד, העיבוד ל"אחד מי יודע", הוקלט מאוחר יותר בארץ, בהשתתפותו של אוהד נהרין בשירה. מקוב לא השתתף בהקלטות, נהרין הצטרף בשירה, ובקטע אחד ניגנו גם בליין אל. ריינינג´ר בכינור ויוהנה המינגחה בכלי הקשה.
בהמשך השנה השתתפו חברי נקמת הטרקטור בהלחנה ובביצוע של אופרת הרוק "סאמארה" שכתב הלל מיטלפונקט. הלהקה גם ניגנה באופרה עם דנה ברגר, אורי קצנשטיין ואלברט סופר. כל מי שראה את הצגות ההרצה ב"צוותא" בתל אביב טען שמדובר ביצירה גדולה, אך "סאמארה" מעולם לא הגיעה להצגות רגילות, ומותו של נסים ציון מ"צוותא" הוציא את הרוח ממפרשי ההפקה והיא נגנזה. רק שיר אחד מתוך האופרה, "אופניים וספר", הגיע אחר כך לאלבום של נקמת הטרקטור.
בסוף השנה השתתפה נקמת הטרקטור בהפקה של גלי צה"ל "שוב יוצא הזמר" וחידשה בה את "תן כתף" (מ´ אביגדור המאירי, ל´ מרדכי זעירא) ו"פנצ´ר בגלגל" (עממי).
1993 הוקדשה להרבה מאוד הופעות וגם להשתתפות בפרויקטים מיוחדים, ביניהם של רשות השידור ביום הזיכרון, לו הקליטה הלהקה גרסאות ל"שיר הרעות" ול"אחי הצעיר יהודה", ובסגנון שונה בגלי צה"ל, שם הקליטה את הלהיט "רונה" יחד עם יוצרו, סמיר שוקרי.
ב1994 הופיעה נקמת הטרקטור לראשונה במופע אקוסטי (במועדון "ברקה" ביפו), אך רוב השנה הייתה מעוטת פעילות משותפת, עם פעילויות סולו של חברי הלהקה. בין השאר, בללי הלחין פסקול להצגה "יתומים" ב"הבימה" ועיבד והפיק מוסיקלית את אלבומה של טל גורדון טל גורדון, גרין הפיק את הסימן על הגב של להקת אוליב והצטרף ללהקת דוראלקס סדלקס ולייבוביץ´ הצטרף ללהקת הבלוז סנהדרין. באוקטובר, כשמקוב הודיע על פרישתו מהלהקה, נראה כאילו נקמת הטרקטור הגיעה לסוף דרכה, אך לא כך היה. ללהקה הצטרף מתופף חדש, בן 17, אביב ברק, והלהקה חזרה להופעות והחלה לעבוד על שירים חדשים, כשהיא מאפשרת לכל אחד מהחברים להמשיך גם בפעילויותיו העצמאיות.
ב1995 יצא האלבום ארונות מטבח בהפקת הלהקה. רוב קטעי הרוק היותר מכוסחים הולחנו על ידי כל חברי הלהקה, אך הבולטים היו השקטים יחסית, אותם כתב והלחין בללי, ביניהם "דברי אלי", "העתיד" ו"אופניים וספר". הלהקה גם הקליטה שיר שנהגה לבצע בהופעותיה: "Memories" של אדמה ואש.

ב1996 הופיעה הלהקה בעיקר במופע האקוסטי. היא גם הוציאה אלבום הופעה אקוסטי ברובו בשם מטבח אקוסטי, ובו מיטב להיטיה ("משחק של דמעות", "עפיפונים", "היא", "אדון הסליחות", "שקט", "דברי אלי", "העתיד" ועוד) וגם קטעים חדשים: "הפרי על העץ" ו"למה לכלוא את עצמנו". האחרון הוקלט בהופעה עם אריק חיות במרכז עינב, וכל שאר השירים הוקלטו בהופעה בפני קהל באולפן "נויז" בתל אביב. מנהל האולפן, ישי אמיר, שהוא גם מנהיג להקת אוליב, הקים חברת תקליטים עצמאית, "אל.איי.4", ונקמת הטרקטור הייתה אחת ההחתמות הראשונות שלו. באלבום של אוליב שהושלם באותה תקופה, תיק אישי, ביצעה הלהקה שיר גנוז של נקמת הטרקטור בשם "צף" (מ´ בללי, ל´ נקמת הטרקטור), ובללי גם ניגן בזורנה ונתן ייעוץ מוסיקלי בהקלטה.
באותה שנה השתתפה נקמת הטרקטור בקונצרט למכונות תעשייה בתיאטרון "ארקטר" מהולנד ובמופע "אינו אלא" במסגרת "הרמת מסך" של הכוריאוגרפית נעה דר.
בללי הוציא את אלבום הסולו שלו, יתומים וילדי האין מוצא, (ב"אל.איי.4"), גרין ניגן באלבום דום של דוראלקס סדלקס, הלחין פסקול למחול "עסקים כרגיל" והוציא אלבום סולו, לאן נעלם החושך כשמדליקים את האור.
ב1997 החלה הלהקה לעבוד על המוסיקה למחזהו של שייקספיר "אותלו" בבימויו של יוסי פולק בתיאטרון חיפה, וב-1998 הקליטה הלהקה פסקול לסרטו של יונתן דרמון "סוף המשחק". שני קטעים מהפסקול יצאו בתקליט שדרים: "סוף המשחק" ו"המרדף" (מ´ בללי, ל´ בללי, לייבוביץ´ וברק). הלהקה הופיעה הופעה חד פעמית אקוסטית בפסטיבלי "אוי ואבוי" בברלין, בהפקת אריק חיות. היא גם הקליטה את הגרסה שלה ל"אותלו" לתקליט טעות של הירח.
ב1999 יצא האלבום טעות של הירח בהפקתו של בללי. זו הייתה בעצם יצירה עצמאית של בללי, שהתבסס על הטקסטים של "אותלו" והוסיף למוסיקה שיצר להצגה קטעים נוספים. טעות של הירח הייתה היצירה המורכבת והכי קשה לעיכול של נקמת הטרקטור, ובה בללי התקרב ביותר למטרתו הראשונית כשהקים את הלהקה עשר שנים קודם לכן: יצירת מוסיקה מתקדמת (בניגוד לפופ), שאינה מתחשבת בטעם הקהל או האופנה.
באותה שנה הלהקה הלחינה והופיעה גם במחזה "רומיאו ויוליה" ב"תיאטרון חיפה".

Categories
Uncategorized

להקת רדיוהד – מומה

מועתק מכאן

חברי הלהקה: תום יורק – גיטרה,זמר, ג'וני גרינווד – גיטרה, קולין גרינווד – בס, אד או'בריאן – גיטרה, פיל סלוויי – תופים

כאשר Kid A, אלבומה של רדיוהד, נכנס בשנת 2000 היישר למקום הראשון בארה"ב, הגיעה החמישייה מאוקספורד לסטאטוס חדש: להקת הקונצנזוס, שכבר מזמן לא מדברת רק לצעירים מופנמים. בונו, סולן להקת יו.2 , סיפר בראיון למגזין Q, שבמהלך נסיונו לשכנע ראשי מדינות לוותר על החוב של מדינות העולם השלישי, הגיע לאחד ממוקדי הכוח: יו"ר ועדת התקציבים של הבית הלבן. היו"ר התברר כמעריץ של רדיוהד והתעקש לפתוח את השיחה הרת הגורל בדיון האם האלבום OK Computer עדיף על The Bends או להיפך. תום יורק, סולן רדיוהד, קיבל את הבשורה בתמהון: "מה, גם אנשים רעים אוהבים את המוסיקה שלנו?", שאל.

ביוגרפיה מלאה
רדיוהד היא אחת מלהקות הרוק האלטרנטיבי המצליחות ביותר של השנים האחרונות ונדמה שלא קל לה עם המעמד המחייב הזה. יורק אמר ל-MTV שכניסת Kid A למקום הראשון במצעד היא עניין "חסר משמעות". מאז שפרצה בחדות לתודעת הקהל עם השיר "Creep", המשיכה רדיוהד להגיש למאזינים טקסטים רוויים בכאב, ניכור וחרדה, ולהעלות על נס יצירה אישית מלאת תיעוב עצמי. מבחינה מוסיקלית, היווה השימוש של הלהקה בגיטרות חשמליות חורקות לצד גיטרות אקוסטיות מלאות רוך, ובצלילים מתכתיים-ממוחשבים, מעטפת מושלמת למילים החושפניות של השירים. למרות, ואולי בזכות הכנות הצורבת שבשיריהם, הצליחו רדיוהד לסחוף אחריהם מליוני מעריצים בעולם כולו, ולהפוך לכוכבים אנטי-גיבורים בשמי הפופ.
חמשת חברי הלהקה נפגשו לראשונה כשהיו תלמידים בבית ספר פרטי לבנים בעיירה הציורית אבינגדון, הנמצאת בפאתי אוקספורד, אנגליה. תום יורק החל לנגן בגיל שמונה, כאשר קיבל את הגיטרה הראשונה שלו. הוא הקים את להקת נעורים כשהיה רק בן 10, ולאחר מכן הצטרף ללהקת הפאנק הבית-ספרית, TNT. בעודם נערים הקימו החמישה את להקת On a Friday שכללה את אד או´בריאן על הגיטרה, קולין גרינווד על הבס, פיל סלווי על התופים ואת אחיו הקטן חובב הג´אז של קולין, ג´וני, שניגן בהתחלה על מפוחית, אך מאוחר יותר עבר לגיטרה וקלידים. יורק תרם להרכב את קולו קורע הלב ואת שליטתו המצויינת בגיטרה. בהופעותיהם הראשונות השתתפו גם שתי אחיות נגניות סקסופון, והלהקה הצעירה נשמעה כמו הגרסה הצעירה של הלהקה האהובה עליהם, טוקינג הדז. פעילות הלהקה הוקפאה חלקית כשחבריה החלו את לימודיהם באוניברסיטה. רק משפרשו מהאוניברסיטה התחילו חברי הלהקה לקחת את עצמם ברצינות, הקליטו מספר שירים, והפיצו אותם בקרב חברות תקליטים. לבסוף, כשחברת EMI החתימה אותם על חוזה, שינתה החמישייה את שמה לרדיוהד, כמחווה לשירם של טוקינג הדז מן האלבום True Stories.
ב-92´ הוציאה רדיוהד את האי.פי. הראשון שלה, Drill, שכלל את השיר "Prove Yourself", אשר זכה להשמעות ברדיו, אך לא הופץ מחוץ לאיי בריטניה. לאחר שהוציאו שני סינגלים נוספים, שזכו גם הם להשמעות, ראה אור הסינגל "Creep". כשהתפרסם לראשונה, בסוף 92´, הוא לא זכה להצלחה מסעירה, ודווקא שני הסינגלים הבאים, "Anyone Can Play Guitar" ו-"Pop Is Dead" קנו לה מעריצים חדשים. עיתונות המוסיקה הבריטית בחרה להתעלם מן הלהקה בשלב זה.
אלבום הבכורה של רדיוהד, שהופיע ב-93´ ונקרא Pablo Honey, זכה לביקורות מעורבות בעיתונות, אך בניגוד ללהקות בריט-פופ אחרות זכתה רדיוהד לראות את אלבומה נכנס לארבעים הגדולים במצעד של בילבורד. את הופעתה הראשונה מחוץ לבריטניה קיימה הלהקה בישראל, במועדון רוקסן. לאחר שיצאה הלהקה לסיבובי הופעות ברחבי אירופה הפך לפתע "Creep" ללהיט גם בארה"ב. השיר, שלדעת רבים נשמע כמו הכלאה בין R.E.M לנירוונה, הכיל שורות כמו "אני שרץ, אני תמהוני, אני לא שייך לכאן", וביטא היטב את תחושת הניכור והשנאה העצמית של דור האיקס. "קריפ" זכה לשידורים בלתי פוסקים ב- MTV ובתחנות רדיו אמריקאיות, ובזכותו הוזמנה רדיוהד לחמם בארה"ב להקות כמו Belly ו- Tears for Fears. בהוצאתו המחודשת נכנס "קריפ" לעשירייה הפותחת גם בבריטניה, ובארה"ב חדר לרשימת הארבעים המובילים במצעד. הפופולריות שלו סייעה לא מעט גם למכירות של Pablo Honey, שהגיע תוך זמן קצר לזהב.
למרות ההצלחה הסוחפת של אלבומה הראשון, סימנו מבקרים רבים את רדיוהד כלהקה של להיט אחד. נדרשו ללהקה שנתיים נוספות בכדי להוציא את האלבום The Bends, שהפריך מייד את הקביעה הזו. האלבום, שיצא ב-95´, זכה לביקורות מצויינות, שהללו את הצליל העמוק והבשל שלו. דה בנדז, שהכיל בתוכו קשת רחבה של רגשות, הדגיש את כשרון הכתיבה המופלא של יורק בחברו יצירה רוחנית, שהתעמקה בהווי החיים המודרני, ובמיוחד בזיוף, ביאוש ובפחד המאפיינים אותו. למרות הביקורות הטובות, זכה האלבום להתעלמות מצד הרדיו וה- MTV. הפופולריות שלו התחילה לעלות רק כשרדיוהד ליוו את סיבוב ההופעות היוקרתי של R.E.M, Monster. סיבוב ההופעות יצר חברות אמיצה בין יורק למייקל סטייפ, ותמונות משותפות של השניים מטיילים מאחורי הקלעים באצטדיון רמת-גן התפרסמו בעיתוני המוסיקה. אחרי "Just" מהאלבום, שהגיע לעשרים הגדולים בבריטניה, הניב האלבום עוד סינגלים מצליחים יותר, ביניהם "היי אנד דריי", "Fake Plastic Trees", שמצא את עצמו בפסקול הסרט "קלולס”, ו- "(Fade Out (Street Spirit", בעל הקליפ ההזוי. עד סוף השנה, הגיע האלבום לזהב, נכנס לעשירייה הפותחת בבריטניה, וזיכה את רדיוהד במועמדות ללהקת השנה.
ב-97´ יצא אלבומם השלישי, OK Computer, וזכה מייד לשבחי הביקורת. הוא הוכרז כיצירת מופת, זינק לראש המצעד הבריטי, ואף הקפיץ את מכירות שני האלבומים הראשונים של הלהקה. ב-OK Computer נקטו רדיוהד כיוון שונה במקצת מזה שנקטו בשני אלבומיהם הראשונים. הם המשיכו לעשות רוק גיטרות משובח, אך הפשיטו את האלבום מכל האלמנטים הנוקשים והרעשניים של הז´אנר. האלבום היה מורכב ברובו ממרקמים עדינים וממלודיות רכות, בשילוב עם מקצבים אלקטרוניים ווירטואוזיות טכנית. עם זאת, כקודמיו, התאפיין האלבום באווירה קודרת ואפלה, שבאו לידי ביטוי בלהיטים "Karma Police", "Paranoid Android" ו- "No Surprises". הקליפ שליווה את "No Surprises", הצליח להעביר את תחושת הקלאוסטרופוביה וחוסר האונים שבמילותיו, באמצעות צילום תקריב יציב של ראשו של יורק בתוך חליפת אמודאי המתמלאת מים עד למחנק.
בכלל, פניו המיוסרות של יורק, שנולד עם עין סגורה ונאלץ לעבור ניתוחים כדי לראות, הפכו לסמל המסחרי של הלהקה, בתמונות יחצ"נות ובקליפים, כמין התרסה לשטחיות של דוגמני הפופ המזמרים המופיעים במצעדים לצד רדיוהד. האלבום זיכה את רדיוהד בפרס הגראמי בקטגוריית הופעת המוסיקה האלטרנטיבית הטובה ביותר לשנת 97´ וקוראי העיתון הבריטי Q העניקו לו את תואר האלבום הטוב ביותר בכל הזמנים.
שיתוף הפעולה של רדיוהד עם R.E.M המשיך בפרויקט צדקה לילדי בוסניה, שנקרא “Help” בשנת 1995. בקונצרט ביצעו יורק ומייקל סטייפ את “Lucky” של רדיוהד. אמנים נוספים שהשתתפו בקונצרט זה היו הביסטי בויז, פטי סמית´, U2, בלר, בק, אלאניס מוריסט, סוניק יות´ ועוד.
יורק וסטייפ שיתפו פעולה שוב ב-1998 בפסקול הסרט “Velvet Goldmine”. בנוסף, יורק התארח בפרוייקט U.N.K.L.E של ג´יימס לוואל, בשיר "Rabbit In Your Headlight”. את פעילותו מחוץ לרדיוהד המשיך יורק בשנת 2000 עם שני דואטים עם זמרות אינדי מצליחות: האחד, "The Mess We’re In" עם פי.ג´יי. הארווי, והשני, "I’ve Seen It All" עם ביורק.
ב-1999 יצא הסרט הדוקומנטרי שתיעד את סיבוב ההופעות שליווה את האלבום OK Computer. הסרט, שנקרא "Meeting People is Easy", בוים על ידי גראנט ג´י, וחשף את יחסם האמביוולנטי של חברי הלהקה לתקשורת ולמחסור בפרטיות. יורק הודה כי הצלחתו הסוחפת של OK Computer, והמחסור בפרטיות עליו דיבר ב-"Meeting People is Easy", מוטטו אותו נפשית. התוצאה של אותם רגשות התבטאה באלבומם הרביעי של רדיוהד , Kid A. האלבום המצליח, שיצא בשנת 2000, היה בלתי-קומוניקטיבי בעליל והמשיך את הקו המלנכולי-פרנואידי שתבעו אלבומיה הקודמים של הלהקה. הוא הציג מוסיקה אלקטרונית וטקסטים רדופים, וסיפק מפלט זמני למסע ההזוי שמתחולל כבר שנים בנפשו של יורק. בשנת 2001 הוציאה הלהקה את האלבום Amnesiac, שהוקלט בסמוך להקלטות Kid A

Categories
Uncategorized

להקת בלר – מומה

מועתק מכאן

בלר פרצה לתודעה בתחילת שנות ה-90, באמצעה של מהפכת הבריטפופ, מהפכה שהביאה להכרה עולמית בלהקות פופ בריטיות נוספות כמו אואזיס, רדיוהד וסופרגראס.
בלר, שהציבה את עצמה כממשיכת דרכן של להקות בריטיות כגון הסמית´ס, הקינקס ומדנס, החלה לפעול בשנות ה-80 המאוחרות, כשהסולן דיימון אלברן והגיטריסט גרהם קוקסון נפגשו כסטודנטים בעיר קולצ´סטר שבאנגליה. אליהם הצטרף הבסיסט אלכס ג´יימס, ואחרון גויס ללהקה המתופף דייב ראונטרי. שמה הראשון של הלהקה היה סימור, ולאחר שנה של הופעות אזוטריות במועדוני לונדון, הוצע להם חוזה בחברת התקליטים "פוד". במקביל להחתמתם, שונה שם הלהקה מסימור לבלר.

ביוגרפיה מלאה
הסינגל הראשון של בלר, "She’s So High", יצא ב-1990 וגירד את תחתית 50 הגדולים של מצעד הסינגלים הבריטי. ההצלחה החלה לצבור תאוצה רק עם צאת הסינגל השני, "There’s No Other Way", שיצא באביב 1991, והגיע למקום השמיני והמכובד במצעד.
היה זה הסינגל הראשון בו עבדו חברי הלהקה עם המפיק האגדי סטיבן סטריט, שעבד עם הסמיתס, מוריסי, ומאוחר יותר גם עם הקראנבריס, ושבישר על שיתוף פעולה פורה ואינטנסיבי בין בלר וסטריט, שהמשיך עד אלבומם The Great Escape.
Leisure, אלבום הבכורה של בלר, שיצא באוגוסט 1991 וכלל את שני הסינגלים הנ"ל, נכנס למקום השני במצעד המכירות הבריטי. האלבום סימן אבן דרך בבריטפופ של תחילת שנות ה-90, וניכרות בו השפעותיהן של אגדות רוק-פופ בריטיות כמו פינק פלויד, מיי בלאדי וולנטיין והביטלס. באותה תקופה שלט בארה"ב הגראנג´ הסיאטלי ביד רמה, מה שמנע את פריצתה של להקת פופ בריטית ומלודית כמו בלר לתודעה האמריקאית. חברי הלהקה לקחו פסק זמן, במהלכו ניסו ליצור ולהגדיר מחדש את הכיוון המוסיקלי שלהם, ובמקביל נכנסו לעבודה על אלבומם השני.
Modern Life is Rubbish יצא במאי 1993, ולמרות שזכה לביקורות מצוינות מהמדיה הבריטית, לא הגשים את ההצלחה המסחרית לה ציפו בחברת התקליטים של בלר (הוא הגיע רק למקום ה- 15 במצעד האלבומים הבריטי). בארה"ב, שבה יצא האלבום רק בסתיו של אותה שנה, לא זכו הוא או הלהקה להתייחסות. למרות הכישלון המסחרי, הייתה לאלבום זה חשיבות רבה בהתפתחותה של בלר כלהקה ושל דיימון אלברן ככותב, מכיוון שכאן לראשונה העז אלברן לצאת עם טקסטים חברתיים נוקבים. השירה לוותה בכלי מיתר ובכלי נשיפה, ובסגנון ניכרו השפעות ברורות של להקות כמו Madness, הביטלס ו- XTC.
פריצת הדרך המשמעותית ביותר עבור הלהקה הייתה עם צאת אלבום האולפן השלישי שלה, Parklife. באלבום זה זכתה בלר לראשונה בהכרה הציבורית נרחבת. האלבום יצא באפריל 1994 ונכנס למקום הראשון במצעד הבריטי, ומהר מאוד הפכו חברי הלהקה לכוכבים הלוהטים ביותר בסצנת הפופ האנגלית.
הסינגל הראשון מהאלבום שהגיע לרדיו היה “Girls & Boys", שיר דאנס-פופ קליט עם השפעות של ניו-ווייב. הוא נכנס הישר למקום החמישי במצעד הסינגלים הבריטי. הצלחת השיר, בעל האופי הקייצי המובהק, סימנה את תחילת ההיסטריה סביב בלר. בארצות-הברית לא זכה השיר לאותה הצלחה מסחררת כמו בבריטניה, אם כי צעד במשך 15 שבועות במצעד האמריקאי.
באנגליה הניב Parklife שורה של להיטים, כמו הבלדה “To The End" וכמובן, שיר הנושא “Parklife”, בו שיתפה הלהקה פעולה עם השחקן פיל דניאלס, כוכב הסרט Quadrophenia. בלר, שהודתה בפה מלא שהאלבום מלא השפעות מסגנון המוֹד של שנות ה-60, ומהמוסיקה של הקינקס, הג´אם וה-Small Faces, הוציאה את אחד האלבומים הבריטיים ביותר שיש. כל שיר באלבום שירטט באבחנה דקה את החיים בבריטניה של שנות ה-90, על האהבות, המנהגים ובילויי סוף השבוע שבה.
בתחילת 1995 עמדו מכירות האלבום על יותר מ- 900 אלף עותקים (פלטינה משולשת בבריטניה) ובלר יצאה לסיבוב הופעות ברחבי אנגליה. האלבום זכה למועמדויות ולפרסים רבים, ביניהם פרס המרקיורי היוקרתי, וארבעה פרסי בריט עבור הלהקה הטובה ביותר והאלבום הטוב ביותר לשנת 1995.
אמצע שנות ה-90 הביאו לעולם מושג חדש, בריט פופ, שאופיין בגעגוע לתור הזהב של הפופ הבריטי של שנות ה-60. הבריט פופ קם כתגובה לגראנג´ האמריקאי ששטף את עולם המוסיקה. להקות פופ אלטרנטיבי בריטיות, ביניהן סוויד, פאלפ, בו ראדליז, אלסטיקה, סופרגראס ואחרות, ניצלו את הצלחתה של בלר ורכבו על גל האהדה שהיא יצרה לפופ הבריטי המקומי. בכוחות משותפים הצליחו להקות אלה להילחם ברוק האמריקאי במצעדים וליצור את "הפלישה הבריטית" השנייה, שלושה עשורים אחרי הפלישה שהביאה את הביטלס והרולינג סטונס.
באותה תקופה התחילה גם היריבות התקשורתית בין שתי הלהקות הבריטיות המצליחות ביותר באותה תקופה: אואזיס ובלר. הקרב הגיע לשיאו באוגוסט 1995, כששתי הלהקות שיחררו סינגלים חדשים באותו יום: בלר הוציאה את “Country House" ואואזיס את “Roll With It". בלר ניצחה בסיבוב הראשון ונכנסה היישר למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי, אבל אואזיס זכתה להצלחה עולמית והפכה ללהקה הבריטית המצליחה ביותר מחוץ לאנגליה בשנות ה-90.
אלבום האולפן הרביעי של בלר, The Great Escape (שכלל להיטים כמו “The Universal” ו- “Best Days” ) יצא בספטמבר 1995, נכנס למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי וזכה לביקורות מצוינות, אבל לא זכה להצלחה מסחרית מסחררת. הייתה זו מכה קשה ללהקה, שבפעם השנייה ספגה הפסד מסחרי ליריבתה אואזיס.
לאור ההצלחה הבינונית בחו"ל וההפסד בנוק-אאוט לאואזיס, הגיעה בלר בשנת 1996 לסף פירוק.
חברי הלהקה התייאשו מסצנת הבריט-פופ, אבל החליטו לתת לכל העסק הזדמנות נוספת, וחיפשו כיוון חדש ורוח רעננה. הגיטריסט גרהם קוקסטון, שהיה מעריץ נלהב של סצנת הגראנג´ האמריקאית, שכנע את הלהקה ללכת לכיוון מוסיקלי שונה ממה שעשו עד אז. בשנת 1996 הם נסעו לאיסלנד להקליט את האלבום הכי רוקיסטי שלהם. האלבום יצא בפברואר 1997, ונקרא בפשטות Blur. עם קיר של גיטרות, דיסטורשן וסגנון גראנג´י-אמריקאי, הגדיר האלבום מחדש את בלר כלהקת אינדי-רוק. בבריטניה התייחסו אליהם כאל מי שמכר את בכורתו בעד נזיד עדשים, אבל בארה"ב אהבו את הסאונד הרוקיסטי שהזכיר את בק ואת פייבמנט, ואימצו בחום את שירי האלבום, "Beetlebum" , ו-"Song 2", ואת בלדת הרוק המצוינת “Strange News from Another Star”.
אחרי שנפרדו מהמפיק סטיבן סטריט, שליווה אותם מתחילת דרכם, הוציאו בלר את אלבומם הבא, 13, בהפקתו של וויליאם אורביט, שהתפרסם בעיקר בזכות עבודת ההפקה שעשה לאלבומה של מדונה Ray of Light. הסינגל הראשון ששוחרר לרדיו מתוך האלבום היה “Tender”, בלדת פולק-רוק, שבה מלווה את הלהקה מקהלת גוספל.
13 יצא במרץ 1999, כשהוא משלב בתוכו הרבה מהסגנונות המוסיקליים הרבים בהם התנסתה הלהקה באלבומיה הקודמים, מפופ בריטי, דרך היפ-הופ ועד דאנס, פנק ורוק גיטרות אלטרנטיבי. האלבום משופע בלדות, והטקסטים של אלברן, רומנטיים וכואבים מתמיד, הושפעו מפרידתו המתוקשרת מסולנית להקת אלסטיקה ג´סטין פרישמן.
בנובמבר 2000 יצא אלבום האוסף blur: the best of שכלל את שיר חדש אחד: "Music Is My Radar”. בתחילת 2001 חבר אלברן ל-Dan The Automator ביצירת סופר-גרופ מסתורי בשם Gorillaz, שהוציא אלבום בכורה.
באפריל 2002 סיפר אלברן למגזין "רולינג סטון" שלהקת בלר שוקדת על אלבום חדש, שיישמע אחרת לחלוטין: "קצת כמו מפגש בין להקת Can ללד זפלין".

Categories
Uncategorized

מיסטר באנגל – מומה

מועתק מכאן

לכל אורך הקריירה שלהם, לא נכנעו חברי מיסטר באנגל לחוקים של עולם המוסיקה. תוך התעלמות מהצורך במעמד ובפרסום, שמרה הלהקה על קו מוסיקלי בלתי ניתן להגדרה, ולמעשה הגדירה לעצמה ז´אנר מוסיקלי משלה. עם האקלקטיות והחתרנות שאפיינו כל תו וכל מעבר בה, המוסיקה של מיסטר באנגל היא אחד התוצרים הפוסט המודרניסטיים המובהקים ביותר במוסיקה הפופולרית העכשווית. אחרי שלושה אלבומים בלבד, הצליחה הלהקה להרחיב את קשת האפשרויות של הרוק, וליצור גדודים של מעריצים וממשיכי דרך. אין ספק שהיא הכניסה משמעות חדשה, מתוחכמת ובלתי צפויה למה שנקרא מוסיקת פופ.

ביוגרפיה מלאה
חברי הלהקה, כמו כל הילדים האמריקאים בני דורם, גדלו מול הטלוויזיה, והתרגלו לאפשרות התמידית של החלפת תחנה. כשהחלו המוחות העמוסים בצלילים ובמראות לעסוק ביצירה, הם סירבו להגביל את האסוציאציות המוסיקליות שלהם למה שנחשב כמוסיקה "אמיתית", או כמוסיקה בכלל. העולם הרוחני של מיסטר באנגל היה מורכב מסופר מריו וממיקי מאוס באותה מידה שהיה מורכב מיצירות קלאסיות מודרניות וממוסיקה ארמנית. הם הקדישו באלבומיהם מקום שווה לפורנו ולאלימות מצד אחד, ולמוסיקת גולשים וקרקס מצד שני, בדיוק כמו בטלוויזיה.
הלהקה קמה בשנת 85´, כשחבריה נפגשו בשנה הראשונה של התיכון. החברים בלהקה היו המתופף דני הייפץ, הבסיסט טרבור דאן, הסקסופוניסטים קלינטון מקינון ות´יאו לנגייל, הגיטריסט טריי ספרואנס והזמר המטורף מייק פאטון. השם "מיסטר באנגל" נלקח מסרטון בתוכנית ילדים בכיכובו של ליצן מלוכלך, שמטרתה הייתה ללמד את כללי ההיגיינה. מאוחר יותר הם שמחו לגלות שיש גם דמות בסרט פורנו באותו השם.
הקלטת הדוגמה הראשונה של הלהקה, The Wrath of the Easter Bunny, הוקלטה זמן קצר אחרי שהתחילו חברי הלהקה לעבוד יחד. מדמו לדמו הרחיבו חברי הלהקה את הלקסיקון המוסיקלי שלהם, ושיפרו את יכולות הנגינה והאלתור שלהם. בשנת 88´, גויס מייק פאטון, אז בן 19, לשורות להקת Faith No More הוותיקה, אבל המשיך בו זמנית לעבוד עם מיסטר באנגל. בעקבות הצלחת אלבומה של פיית´ נו מור עם פאטון (בקליפ של להיטה“Epic” נראה פאטון כשהוא לבוש בחולצה של מיסטר באנגל), החתימה חברת "וורנר" את הבאנגלים על חוזה הקלטות.
אלבום הבכורה של הלהקה יצא בשנת 91´, ונקרא Mr. Bungle . הוא הופק על ידי ג´ון זורן, מוסיקאי האוונגארד, שאופיו הפרוע התאים לרוחם הנסיוניות של חברי הלהקה. אחרי צאת האלבום פתחו חברי הלהקה בסיבוב הופעות, בעזרתו הרחיבו את בסיס המעריצים שלהם, אבל שמרו על אנונימיות יחסית. למעשה, עוד באלבום דאגו חברי הלהקה להסתיר את זהותם, כשהשתמשו בשמות בדויים. בסיבוב ההופעות שליווה את Mr. Bungle, המשיכו חברי הלהקה את מוטיב המסתורין, ועלו לבמה כשהם עוטים מסכות על פניהם. עם תום הסיבוב חזר פאטון לתפקידו כזמר של פיית´ נו מור.
Disco Volante, שיצא ב-95´, התקבל על ידי המעריצים באכזבה מסוימת, מאחר ולא סיפק את המטאל האלסטי שאפיין את האלבום הקודם. מבחינה אמנותית, נחשב האלבום ליצירת מופת, והוא הציג את השילוב הנוירוטי האופייני, הפעם בין ג´אז, מוסיקה אלקטרונית ושירים באיטלקית. גם אחרי צאת דיסקו וולאנטה יצאה הלהקה להפסקה, על מנת לאפשר לפאטון לעבוד עם פיית´, ולשאר החברים (דאן, ספרואנס והייפץ) להקים להקה נוספת, Secret Chiefs 3.
ב-97´ הקליטה הלהקה אלבום גרסאות כיסוי (אחד ממאפייני הופעותיה של הלהקה היה גרסאות הכיסוי המגוונות שביצעה בהופעותיה, ביניהם, בסיבוב ההופעות האחרון, השיר "Say My Name” של להקת Destiny’s Child באווירה יפנית), אולם האלבום נגנז.
ב-99´ הוציאה הלהקה את California, האלבום הנגיש והקל ביותר לעיכול שלה. את המעברים החדים בין ז´אנר לז´אנר, ביצעו הפעם חברי הלהקה בין מוסיקת גלישה, קיטש פופי מיושן ומוסיקה ערבית.

Categories
Uncategorized

פריימוס – מומה

מועתק מכאן

פריימוס הצליחו לנתץ כמה מהמוסכמות היותר מעצבנות של הרוק. למשל המוסכמה שגורסת שפאנק ורוק מתקדם לא הולכים ביחד, או שלהקה שמשלבת בין שניהם ומתעניינת יותר בנגינה מאשר בכתיבה, לא תצליח למכור אלבומים. אמנם לקח להם קצת זמן, אבל כיום קהל המעריצים של הלהקה המוזרה הזאת מספיק גדול כדי להפוך את האלבומים שלהם לאלבומי זהב.

ביוגרפיה מלאה
הלהקה, פרי רוחו של הבאסיסט הוירטואוז לס קלייפול, התחילה את דרכה כ-Primate (יונק מפותח) בשנת 89´, קצת אחרי שקלייפול סיים את לימודיו בביה"ס למוסיקה ברקלי. אחרי כמה שינויים ההרכב התייצב עם המתופף טים "הרב" אלכסנדר והגיטריסט לארי ללונד. האלבום הראשון שלהם, Suck on This , היה למעשה תיעוד של הופעות, ויצא בחברת התקליטים הקטנה של קלייפול בזכות 1000 דולר שנתן לו אביו. ב- Frizzle Fry, אלבום האולפן הראשון של פרימוס, משחקי המלים של קלייפול נזרקו כמו מפי כרוז בקרקס, והליווי המדויק והמהוקצע של אלכסנדר וללונד רק תרמו להדגשת מרכז הכובד של המוסיקה: הבס של קלייפול. "Too Many Puppies", מתוך אותו אלבום גם נתן ללהקה מיני להיט בקהילה האלטרנטיבית.הצלילים והתכנים של Sailng the Seas of Cheese מצאו את קלייפול וחבריו במצב רוח אגרסיבי ופרנואידי שהזכיר שילוב בלתי אפשרי בין ה-Residents ל-Rush. בתפקיד אורח בלתי צפוי, השתתף גם טום ווייטס (בתמורה, קלייפול התארח באלבום האחרון של וייטס).Pork Soda מ-93´ נכנס בשבוע הראשון ליציאתו לעשרת הגדולים במצעד האמריקאי הודות למעמד הקאלט שהלהקה השיגה בארבע שנות קיומה. הישג נוסף שהעיד על מעמדה החדש של פרימוס היה פתיחת פסטיבל לולהפלוזה, יוזמתו של פרי פארל שפרימוס לקחה בו חלק.Tales from the Punchbowl, יצא כעבור שנתיים והמשיך את מסורת ההומור השחור, הגיטרות הזוויותיות וכמובן הבס המפלצתי של קלייפול. “Wynona’s Big Brown Beaver" הביא להם "להיט" נוסף – מקום 62 במצעד. במקביל, יצא בשנת 94´ אלבום של ההרכב Sausage, שכלל את שלושת החברים המקוריים בפרימוס – קלייפול, ג´יי ליין וטוד האת´.טים אלכסנדר עזב את פרימוס זמן קצר לפני יציאת Brown Album, אלבומה השביעי של הלהקה. הוא הוחלף על ידי בריאן "בריין" מנטיה. ב-98´ הלהקה הוציאה מיני אלבום של גרסאות כיסוי בשם Rhinoplasty. שנה מאוחר יותר הם יצא האלבום Antipop. בשנת 2000 החליט קלייפול לפרק את פרימוס, והתמקד בפרויקט חדש: Oysterhead.

Categories
Uncategorized

פיש – מומה

מועתק מכאן

פיש היא אחת הלהקות הפופולריות ביותר בארצות הברית, ששמה יוצא לפניה בזכות הופעותיה החיות. עם זאת, שיריה מעולם לא ביקרו במצעדי הפזמונים. כמו אלילתם ה-Grateful Dead, גם חברי פיש בנו את הפופולאריות שלהם על בסיס סיבובי הופעות בלתי פוסקים, ועל בסיס תעשיית הבוטלגים (הקלטות פיראטיות) שהמעריצים הנאמנים שלהם מנהלים סביבם. כמו במקרה של גרייטפול דד, גם כאן מדובר במעריצים המוכנים ללכת אחרי הלהקה באש ובמים, הרואים בלהקה ובמעריצים האחרים משפחה חלופית.

ביוגרפיה מלאה
פיש הוקמה ב-1983 על ידי ארבעה סטודנטים מאוניברסיטת ורמונט. על פי האגדה, הגיטריסט טריי אנסטסיו, אז סטודנט לפילוסופיה, הסתובב בקולג´ ושמע את שאר החברים לעתיד, המתופף ג´ון פישמן, הבאסיסט מייק גורדון, והקלידן פייג´ מקונל, מתאמנים איש איש בחדרו. הארבעה נפגשו והחלו לנגן על בסיס אהבתם המשותפת לג´אז, רוק, פרנק זאפה ובעיקר הגרייטפול דד. ב-84´ הם החלו להופיע ללא הפסקה, כשהם אוספים קהל מעריצים קטן אך נאמן. באותן הופעות הם גם מכרו בעצמם את מה שנודע אחר כך כ-White Phish Tape, אוסף של הקלטות ביתיות על טייפ ארבעה ערוצים. את השנתיים הבאות הם העבירו במסעי הופעות קטנים ברחבי קולג´ים, כשהם מרחיבים את מעגל המעריצים. המוניטין שלהם כפרפורמרים אטרקטיביים החל להתפתח, הרבה בזכות האילתורים האינסופיים (שבכך חלקו קו דמיון נוסף לגרייטפול דד) ההומור, ההתערטלות ובובות הפלסטיק, שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מההופעות.

בשנת 88´ יצא האלבום Junta, ההקלטה הממשית הראשונה של פיש. Lawn Boy הגיע שנה אחר כך. שני האלבומים היו מלאים בבדיחות ושירים מוצלחים, אבל שניהם לא מיצו את המוסיקה של הלהקה, שנשמעה אחרת לגמרי בהופעה. באותה תקופה החלה להתפתח גם תעשיית החלפת ההקלטות הפיראטיות של הלהקה. שוב, כמו אליליהם הגרייטפול דד, פיש קידמו בברכה את העניין. בשנת 90´ עלה לרשת אתר האינטרנט phish-net, אחד האתרים הרציניים הראשונים שהוקמו על ידי מעריצי להקות, במטרה לעדכן לגבי תאריכי הופעות והקלטות של הלהקה. ב-91´ הוחתמו פיש על ידי חברת אלקטרה, שכצעד ראשון הוציאו מחדש את כל ההקלטות ה"רשמיות" של הלהקה. כעבור שנה יצא האלבום Picture of Nectar, שנחשב על ידי רבים לאלבום המוצלח והממצה ביותר של פיש. האלבום מצא את הלהקה מאוזנת בין נטייתה לנגינה וירטואוזית ואימפרוביזציה ג´אזית, לבין אהבתם לבדיחות, רוק, פולק, וסמבה.

בשנים הבאות המשיכו פיש להופיע ללא הפסקה, ולהוציא את האלבומים Billy Breaths , הויסט (שם מפתיעה הלהקה בשירת "ירושלים של זהב"), Rift ,A Live One הכפול ו- The Story of the Ghost בקצב של אחד לשנה. גם תופעת ההערצה לפיש התמסדה או יותר נכון התארגנה והתייעלה. עם מותו של ג´רי גרסייה ופירוק הגרייטפול דד, פיש שאבה אליה רבים מן המעריצים המיותמים של הלהקה. שישיית הדיסקים בהופעה חיה של הלהקה Hampton Comes Alive (משחק מילים על Frampton Comes Alive של פיטר פרמפטון, אלבום ההופעה החיה הנמכר ביותר בכל הזמנים), הצליח כל כך עד שהגיע למעמד זהב. כיום הלהקה מוכרת כרטיסים מיוחדים למעריצים שמעונינים להקליט הופעות, וחלק מהצוות שמלווה אותם בהופעות מורכב ממתנדבים שעוסקים במזעור הנזק האקולוגי שהמעריצים משאירים אחריהם. יצרני הגלידה, בן אנד ג´רי´ס, הביעו את הערכתם לחברי פיש, המגיעים כמותם מוורמונט, בכך שקראו לארטיק Phish על שמם.

Categories
Uncategorized

פטי סמית´ – מומה

מועתק מכאן

נכתב ע"י מרינה גרוסלרנר:

"הסנדקית של הפאנק-רוק", כך מכונה המוסיקאית/משוררת פטי סמית´, אחת הדמויות הבולטות ביותר בסצינת הפאנק האמריקאית של שנות ה-70. היא נוהמת, וצורחת, ומייללת באופן שאף אישה לא עשתה ברוק לפניה. אפילו כשהיא בשנות החמישים לחייה, תדמית המורעבת-מורדת שהיתה בעבר נחלתם של גברים בלבד, יושבת עליה באופן טבעי. במובנים מסוימים, פטי סמית´ היא הרוקרית הראשונה והאולטימטיבית. כל הנשים שהיו ברוק אחריה, חייבות לה לסמית´ לא מעט, והן מודות בכך בכל הזדמנות.

פטי סמית´ נולדה ב-1946בשיקאגו וגדלה בניו-ג´רזי. אביה היה פועל ואמה מלצרית. כנערה, לא בדיוק התאימה סמית´ לקונבנציות של נערות מתבגרות בפרברים האמריקאיים. היא מצאה מפלט בחיק אושיות תרבות כמו ייטס, מודליאני, לורקה, רמבו, והעריצה את בוב דילן. עד מהרה היא עזבה את הקולג´, נפרדה מהפרברים והגיעה לעיר הגדולה: ניו-יורק.
כמו הרבה צעירים חדורי אמביציה, היא גרה עם שותף. אבל שלא כמו הרבה צעירים חדורי אמביציה, השותף של סמית´ היה הצלם השערורייתי רוברט מייפלתרופ. השניים חלקו דירה ב"מלון צ´לסי" ההיסטורי בניו-יורק (ע"ע לנארד כהן והסקס פיסטולז). עם שכניהם לבניין נמנו דמויות אגדיות כמו אלן גינסבורג, גריגורי קורסו וויליאם בורוז. שכן נוסף היה המחזאי סם שפרד, שיחד אתו כתבה סמית´ מחזה בשם "Mad Dog Blues". היא כתבה שני ספרי שירה, כיכבה במחזות של תיאטרוני אוונגרד, כתבה במגזינים מוסיקליים (“רולינג סטון" לדוגמה), ועשתה לעצמה שם.
בתחילת שנות ה-70, כשהתחילה להקריא מספרי השירה שלה בכנסיית סנט מארק, צירפה סמית´ את הגיטריס לני קיי להופעות. שנתיים לאחר מכן נוספו להופעות הפסנתרן ריצ´רד סול, הבסיסט הצ´כי איוואן קארל, ולבסוף, המתופף ג´יי לי דוהרטי. כך קמה להקת פטי סמית. ב-1974 הקליט ההרכב את מה שהיה אחד מסינגלי האינדי הראשונים: “Piss Factory", שמומן על ידי ידידה הוותיק של סמית´, רוברט מייפלתרופ. ההרכב המשיך להופיע במועדונים שונים, ביניהם CBGB בניו-יורק, "Whiskey A Go Go" בלוס-אנג´לס (שם התחילו גם הדורז את דרכם) וה-“Fillmore” בסן-פרנסיסקו.
ב-1975 החתימה אותם חברת "Arista" על חוזה ומיהרה להכניס אותם לאולפן עם ג´ון קייל כמפיק. התוצאה הייתה Horses. אלבום בכורה מרשים שעד היום מובטח לו מקומו בפנתאון הרוק של כל הזמנים. המבקרים הריעו. גם הקהל לא נשאר אדיש והאלבום נכנס למקום ה-50 המכובד במצעד האלבומים.
ב-1976 יצא Radio Ethiopia שנחשב לאכזבה אחרי מכת פתיחה מרשימה כמו Horses. בעקבותיו יצאו סמית´ והלהקה לסיבוב הופעות, אבל פציעה קשה של סמית´ במהלך אחת ההופעות, קטעה את הסיבוב ושלחה אותם הביתה. סמית´ ניצלה את ההפוגה כדי לפרסם ספר שירים נוסף (הרביעי במספר) ולעבוד על תקליטה השלישי, Easter משנת 78´, שכלל את הלהיט הענק “Because The Night” שכתבה עם ברוס ספרינגסטין. הלהיט הזניק את Easter למקום ה-20 בארצות-הברית. אבל סמית´ התחילה להתעייף מתפקידה ככוכבת רוק.
Wavelenth היה האלבום האחרון שהוציאה בשנות ה-70, ולמרות שהאלבום היה המצליח ביותר מסחרית שלה עד היום, הודיעה סמית´ על פרישה. ההופעה האחרונה שלה התקיימה בפירנצה, איטליה, בפני קהל של 80 אלף איש. בעקבותיו פרשה סמית´ לפרברי דטרויט עם בעלה הטרי, פרד "סוניק" סמית (לשעבר הגיטריסט של MC5), גידלה שני ילדים וכתבה שירה. הגיחה היחידה שלה בשנות ה-80 חזרה לעולם המוסיקה היה האלבום Dream of Life מ-88´ שנכתב בשיתוף עם בעלה. האלבום זכה למכירות יפות והוכיח שכישרונה של סמית´ עדיין חי וקיים. אבל למרות קבלת הפנים היפה, שבה סמית´ לחיי הפרברים השקטים שלה.
שנות ה-90 היו עידן של פורענות עבור סמית´: אחיה מת, בעלה מת מהתקף לב, וידידה הוותיק, רוברט מייפלתרופ, מת מאיידס. שרשרת האסונות דחפו את סמית´ החוצה מהקונכייה שלה. היא שבה ואיחדה את ההרכב שלה משכבר הימים וב-1996 הקליטה את Gone Again, שכלל את הסינגל "Summer Cannibals”. ב-1999 יצא Peace and Noise, ושנה אחר-כך, האלבום Gung Ho.
יחסית למי שהפכה לדמות מיתולוגית כמעט, סמית´ היא אישה מאוד לא נוסטלגית. בטקס פרסי Q בשנת 1997, הוענק לסמית´ פרס "ההשראה", על תרומתה למוסיקה. בונו מ-U2 הקליט דברי ברכה, שם קרא לה "אחות, מאהבת ואימא". נאום הפרס הנרגז של סמית´ הפר את שלוות הטקס. בין השאר, אמרה: "אני לא המאהבת שלך, בונו… לך תזדיין. אני לא איקונה. אני לא מישהו שנגמר לו הסוס או מישהו שזוכה לתשואות המבקרים אבל לא מוכר אלבומים…. אני לא צריכה את הפרס הזה, אבל תודה שהענקתם לי אותו".